היא יושבת מולי ושותקת, אני יודע שזה בגלל שרע לה. כל שאר
הבחורות שיצא לי להכיר תמיד נהגו לספר לי מדוע רע להן ואיך אני
צריך לנהוג ולדבר. אפילו איך לשתוק, לפעמים.
היא לא דומה לכל שאר הבחורות, בעצם, היא לא דומה לאף אחת שיצא
לי להכיר, וגם לאלו שלא יצא לי להכיר. אני יודע זאת בבירור, זה
קצת מוזר כי אני לא סגור על עצמי בתקופה האחרונה.
אני נוהג לשכוח עד כמה היא מיוחדת, אבל זה בסדר, הרי אני תמיד
נזכר בסוף. היא טוענת שהכל בגלל שאני חפץ בשכחה, כדי שאפקט
ההפתעה יטפח על כתפי ויכה בי כל פעם מחדש. להסבר הזה מתלוות
תנועות ידיים מוגזמות וצחקוק, או שניים.

"אפילו שאני רגילה לחלוטין", היא מוסיפה, כמעט בלחישה. אני
צריך לרכון קדימה ולהתכופף כדי לשמוע את דבריה. זה לא מפריע
לי, זה אפילו קצת נחמד, אבל רק קצת. יש לי נטייה לזכור את
הדברים הגדולים בחיים ולהעלים את הדברים הקטנים. היא אומרת
שהדברים הקטנים נחרטים בראשך מעצמם אם רק נותנים להם.
בגלל זה היא חטפה לי את יומן הפגישות החדש אשר נקנה במיטב
כספי, מבעל חנות מעונב. "שמור עליו היטב", הוא אמר בסמכותיות.
חשבתי שכל מה שנשאר לי עכשיו הוא להחליט אם היומן דבר קטן או
גדול, ו-15 סמ"ר לא מהווה תשובה מספקת.

בפעם הראשונה שפגשתי אותה, היא חטפה לי את היומן. רק שלושה
חודשים הוא אצלי, אולי ארבעה. בחיי, אינני זוכר דברים שכאלו.
אצבעותיה הגרומות עם הלק האדום המקולף בקצה לפתו אותו. ניסיתי
להשיב את היומן, המלא ברישומי פגישות עסקים וסידורי עבודה. היא
קרצה לי ובמשיכה חזקה חטפה אותו ויצאה. הייתי חושב שהיא נעלבה,
לולא החיוך הזה שלה. יומיים לאחר מכן היא הגיעה למשרד בהליכה
איטית. היא אמרה שזה בגלל החתול הג'ינג'י של השכנים, שנעץ בה
את ציפורניו בחזקה ובגלל דבורה ובכלל נמתח לה שריר השלישייה.

אני חושב שזה התאומים, אבל היא מתעקשת.

היא הגישה לי ספל עם קפה רותח ואמרה שהיא בכלל לא אוהבת קפה,
"אבל אתה בטח אוהב", והצדיקה את ביקורה בכך שקפצה לספר לי על
הפגישה עם הבוס, שמתקיימת אחר הצהריים וגם על הסרט שהזמנתי
אותה לצפות בו יחד איתי.
לא זכורה לי הזמנה כזו או אחרת, אבל היא טוענת שזה כתוב ביומן
בעט הסגול. אין לי עט סגול, מעולם לא היה לי. אני בכלל איש של
ירוק, אני חושב שהיא יודעת את זה. אמרתי לה זאת והיא השיבה שזו
בטח שוב הבעיה הזו שלי, הזיכרון שמשמש רק לדברים חשובים
וגדולים באמת, ושזה עוד יהרוג אותי יום אחד. באמת.

יצאנו לסרט, וגם להצגה ולפיקניק, בחוף הים. היא תמיד באה לאסוף
אותי על קטנוע ישן ותמיד הייתה נוקשת שלוש נקישות על דלת העץ
בכניסה לדירה. שתיים מהירות, ועוד אחת לאחר הפסקה קצרה. אז,
כשהיא הודיעה לי על פגישתנו ונקבה בשם הסרט היא חייכה ואמרה
"הכתב הזה שלך, כמעט בלתי מפוענח. זה בכלל לא עברית! יש לך מזל
שאני יודעת את כל השפות בעולם, אפילו חרבושית."
למרות זאת בכל הפעמים אשר יצאנו לקולנוע ראינו רק סרטים
מדובבים.

אני שונא דיבוב, אבל אותה אני אוהב.
אז זה מתאזן, אני חושב.

עכשיו היא יושבת מולי ושותקת. אני יודע שזה בגלל שרע לה. כל
שאר הבחורות שיצא לי להכיר תמיד נהגו לספר לי מדוע רע להן ואיך
אני צריך להתנהג ולדבר. אפילו איך לשתוק, לפעמים.
היא לא דומה לכל שאר הבחורות. בעצם, היא לא דומה לאף אחת שיצא
לי להכיר, וגם כאלו שלא יצא לי להכיר.
אני יודע זאת בבירור.

היא מכרסמת קצה עט סגול ונראית הכי עצובה ושמחה ונסערת ושקטה
ומפוחדת בכל העולם. היא אומרת שהיא צריכה ללכת והיא לא אומרת
למה, כי אני ממילא אשכח יום אחד - אפילו שהדברים הקטנים הכי
חשובים. "בכל העולם", היא מוסיפה.

אני רוצה לעודד אותה, מושיט יד מהוססת לחיבוק קצר אך היא כבר
קמה ועוזבת, במהירות.
כנראה שהשריטה של החתול כבר לא עמוקה במיוחד, וגם עקיצת הדבורה
החלה לעבור, מעניין מה עם שריר השלישייה.

חבל שהיא עזבה כל כך מהר, עכשיו אני רוצה לשכוח אותה ולא מסוגל
ובכלל, מאז אני כבר לא שוכח כלום.
מצאתי את העט הסגול, הוא היה מונח במגירת השולחן, השנייה
מלמעלה, מתחת ליומן. הלוואי שידעתי איך הוא הגיע לשם, אבל גם
ככה הוא דל שימוש עם כל הזיכרון הזה שאימצתי לעצמי פתאום.

אפילו אם הייתי האדם הכי שכחן בכל העולם, לא אוכל להשתמש בו
יותר. הדפים בו קרועים ומלאים באותיות סגולות. אל תתפסו אותי
במילה, אחרי הכל, אני לא דובר את כל השפות שבעולם,
אבל אני די בטוח שזאת חרבושית.