יושבת שוב, בלעדיך,
    על הספסל שלנו
         עכשיו רק אד זכרון קלוש
    עוטף אותו דומם, קפוא, לא זז
הקולות עוד מרחפים כאן, סביבי
    חסרי רחמים, מעוותים מזקנה ויושן
         כמו רחקו ממקורם
    והמראות עדיין
עדיין משתקפים, מביטים בי
    מעיני הזרים היושבים כעת
         ועוברים כאן ולא יודעים ש
    כל הקולות והמראות שלנו
כאן עדיין.

מראה ידיך הממתיקות סוד על גופי
    שיערך המדגדג ברכות צווארי וקצות אצבעותיי
         משקלך החם, התומך והמעניק שעון
              על כתפי ועל כתפי העולם
         בחיבוק חובק עולם חיבקתני
    והחיבוק שמאז
עדיין.


ואתה אינך עוד
בינתיים.