זאב חזר הביתה אחרי יום פשוט מאוד בעבודה. להיכנס, לתלות
מעיל, למצוא מכתב פיטורין על השולחן, לקחת מעיל, לנסוע הביתה
ולרחם על עצמו.
הוא לא רצה לרצוח אף אחד. הוא אפילו לא היה מדוכא במיוחד.
הוא פשוט יחפש עבודה אחרת. הוא ימצא משהו, כדי לגמור את החודש,
לפחות בנתיים.
מצד שני העובדה שלא הייתה לו עבודה נתנה לו הרבה זמן לחשוב.
לא שהוא היה חכם במיוחד, אבל בכל זאת כמה מחשבות עברו אצלו
בראש, בין לבין. על נשים, ולפעמים על חברים שלו.
כרגע המחשבה שלו הייתה ראשונית מאוד, ונשלטה ע"י הצורך להוציא
מהגוף שלו את גוש הצואה ששהה שם כבר כמה זמן.
אחרי שהוא סיים עם זה, הוא ישב על בירה וחשב קצת לעצמו.
לא על איך למלא את הזמן, הרי ממילא היה אפשר לרתק אותו עם
גירוי מינימאלי. שעות של בהייה עברו עליו לפעמים בעבודה.
אבל כל זה לא התגבש לכדי רעיון אחד מוצק ופרודקטיבי.
רק מן ריחוף כזה של קטעי מחשבות באוויר.
ואפילו לא מחשבות גדולות. מחשבות על ארוחת צוהריים, מחשבות על
אחות של חבר שלו, מחשבות על הכלב של השכנים מלמטה.
אבל בכל זאת הוא ריחם על עצמו.
זאת לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה.
אמנם הוא היה פשוט, אבל הוא היה מודע לעובדה שדברים פשוט
חומקים ממנו, דברים שאפילו לא יכול היה לקרוא להם בשם.
הוא לא היה מתוסכל, כי הוא לא ידע מה היה הדבר שחסר לו. אבל
הוא ידע שחסר משהו.
חוץ מלהמשיך ככה לא היה לו מה לעשות.