סבא שלי עבד בבית חרושת לבובות מפלסטיק.
הבובות הלבנות היו מגיעות על פניהן וסבא היה הופך אותן ובודק
שאין להן דפקטים, ומשם הן היו ממשיכות לשלב הצביעה.
הן היו כל-כך מכוערות ממילא, שהיה לו קשה להבחין בדפקטים.
לדבריו, הצביעה היתה כמו קסם - אחריה הן נראו לפתע ממש כמו
ילדות קטנות ומושלמות.
אך את הצביעה עשתה המכונה.
סבא רק הפך אותן.
כשסבא ייצר את אמא שלי הוא הפך אותה כמו שהפך את כולן.
רק לאחר שהפעיל את המכונה וצבע אותה, הוא הבין שהיא כנראה
שלו.
כל הבובות עם הדפקטים היו שלו.
כשסבא ייצר את הבת של אמא שלי הטכנולוגיה במפעל כבר התפתחה קצת
- כבר היתה מכונה שהפכה את הבובות, כך שאף-אחד לא הבחין
בדפקטים שלהן. אחרי הצביעה הוא הביט בה, אבל לא היה בטוח
כל-כך.
מה שהכריע היה העדר פרט אחד קטן: לבובה הזאת בכלל לא היה לב.
עד היום היא מונחת אצלו על השולחן במשרד, למזכרת.
בובה עם כזה דפקט אף-אחד לא יהיה מעוניין לקנות. |