על דרך רעועה אני צועדת יחפה...
פנסים כבויים
ודממה.
ממשיכה לצעוד בבשר חשוף
דורכת על אבנים חדות
נחתכת מזכוכיות...
הדם זורם על האדמה ומחלחל אל המתים...
ואני ממשיכה לצעוד לא שמה לב לפצעים...
שוב יצאת טיפשה
שוב נתת ללב שלך לברוח
ולאמון שלך לפרוח
הרי לך, ילדונת תמימה!
עונש עצמי!!
לצעוד על הדרך יחפה, בודדה... שוב...
לתת לזכוכיות לחדור יותר עמוק לבשר
לתת לדם לחלחל להרטיב את האדמה בכאב...
לרוקן ממך את כול מה שיש בלב...
כנראה יש הנאה בתחושת הסבל והאובדן...
אחרי הכול, למה את לא בורחת מכאן?
תחושת היאוש יותר מתמיד קרובה...
הבדידות מפז יקרה.
לא מגיע לך דבר!!
ואת תמשיכי לצעוד לבד על כביש קר ומנוכר!
קדימה תמימה קטנה!
הנה עוד בור...
למה שלא תיפלי גם לתוכו?
למה שלא תראי כמה חשוך גם בו?
הרי זה מה שאת עושה
בוחנת את גבולות של כול מנהרה חשוכה.
על הדרך אני אמשיך לצעוד...
עד שאולי יום אחד...
אני אצליח ללמוד...
איך לקפוץ מעל...
ולא לדרוך ישירות על... |