תותי לוינזון היתה הזונה של בית הספר.-מהרגע בו התוודעה לעונג
שבין רגליה, שדיה וידיה, החזיקה בתואר. עונג שהיה מיועד לכל מי
שחפץ ולא ממש עבורה.
תותי אהבה ה-כ-ל תמיד, שום דבר לא נדמה בעיניה גס, אסור או
מעורר תמיהה, גם לא סדרת התמונות שפרשה לפני כמו חפישת קלפים
המתעדת אותה, ערומה, בתנוחות שונות כיד הדמיון הטובה של הבמאי.
"השתגעת?" שאלתי, "מה קרה לך?, את צריכה שתמונות כאלה יסתובבו
בקיבוץ?, אין לך מספיק צרות?" תותי השפילה את עיניה והבטיחה
לקרוע את התמונות, "מטומטמת" נזפתי בה שוב "את צריכה את
הפילים-אחרת המניאק ישכפל אותם שוב, תגידי את סתומה, או
מה?!".
"אין שום דבר רע באהבה" היתה מתרצת.
את הכל עשתה תותי תמורת כמה מילות אהבה לפני וחיוך של הכרת
תודה אחרי, לא יותר מזה, אבל בשביל תותי זה היה הרבה, הרבה
מאד, כי הבית של תותי אחרי שחגי דפק לעצמו כדור בראש באמצע
הטירונות כבר לא יכל לספק את שני המצרכים הללו.
בבית של תותי תמיד היתה עוגת ריבת-חלב במקרר וחיוך מסביר פנים
לכל אורח. אבל לדיירי הבית הציע רק קור וזרות.
חודש לפני הגיוס התאהבה תותי באדריכל כסוף-שיער מקיבוץ מגל,
שבא להציע תוכניות להרחבת חדר האוכל, וגם אז טפחה המציאות על
פניה: "באת לחפש אבא?" שאל "מה את דפוקה על כל הראש?", "יש לי
משפחה, את רוצה להרוס לי את החיים?" - במחווה חד פעמית תחב
לידיה כמה שטרות של מאה דולר שנשארו לו מהטיול לבוסטון "לכי
תסגרי עניין" אמר, ויותר לא פקדה את מיטתו.
תותי לוינזון המזדיינת נעלמה מנוף ילדותנו, שמעתי שהתחתנה
והתגרשה, הסתובבה בהודו, בנפאל, נראתה קולעת צמות במדרחוב
נחלת-בנימין, מכרה פרחים במתחם ירמיהו-פרישמן, המון שמועות ואף
לא קצה חוט אחד.
סימינר בצפת במלון רימונים הביא אותי לעיר הציורית הזאת כמעט
בעל כורחי, צילום של ג'קוזי וחצר פנימית עם בונגויליה מטפסת
שכנעו אותי שכדאי לשלם 680 ש"ח ולהרשם.
-כל-כך הרבה אנשים, זהים בעיני, יורדים ועולים מתוך מדרגות כמו
בציור של אשר, גברים לבושי שחורים חובשי מגבעת ונשים בשמלות
ארוכות מטפחת לראשן. הסכם שבשתיקה קובע שאני לא אבחן אותם והם
לא יבקרו את מלבושי, בכל זאת אני מוצאת את עצמי מגניבה מבט
בוחן, ולא פעם מצטלבות העיניים.
אשה חרדית עוברת, ממהרת, גוררת אחריה שורת ילדים ברצף גילאים,
אוחזת עגלה, בחזית העגלה על משטח עץ ילד כבן שנתיים, עטור
תלתלים-אוחז בקבוק ובעגלה תינוק רך, לפתע נשמט הבקבוק מיד הילד
ואני ממהרת להרימו, עיני נתקלות בעיניה הרכות של אימו.
"ענת" קובעת האשה שמולי "ענת קנדלר יקרה שלי" ואני משיבה, לא
מאמינה: "תו-תי?"
"תמר" מתקנת אותי האשה "תמר בן-יקר" עיניה טובות ורכות כתמיד
ולמרות המבטים המשתאים של ילדיה והאנשים סביבנו היא מחבקת אותי
בחום, חיבוק חם ואוהב "תבואי לעשות איתנו שבת?" מציעה
"בהזדמנות" אני משיבה
"אני רק מקווה"-חושבת לעצמי, "שבעולם החדש של תותי יודעים גם
להשיב אהבה". | 