"אחח... אני עוד יכולה להריח את ריח הסוכר המתוק שהיה לו כשהוא
היה חוזר מהמפעל- עם חיוך מרוח על כל הפרצוף ואבקת סוכר לבנה
מרוחה על השפיצים של הנעליים"... אמא התיישבה בהיסוס על המצבה
השחורה השכנה של ירוחם מנשה והמשיכה להתענג על הזכרונות. "אוי
ילדה שלי, את לא יודעת כמה שאת הפסדת את סבא שלך..." אבל אני
חושב שידעתי.
עמדנו שם, כמו בכל שנה, פעמיים בשנה. אמא, אבא, יואב, ירון אח
של אמא ואני. השנה היינו בתוספת שירה, הבת של ירון, עכשיו היא
גדולה מספיק בשביל לבוא איתנו. בית הקברות היה שומם, רק הקולות
שלנו מילאו את החלל הפתוח. יואבי אחי הגדול קטע את מחשבותי
"הכי אני זוכר מסבא את מפעל הממתקים, ואת הנשיקות". "בטח שאתה
זוכר את הנשיקות" אבא התפרץ, "פצלוח קטן ושמן יושב על פס ייצור
מגומי שחור ומועך נשיקות מקצף. יושב ומועך, מועך ובולס, במשך
שעות!". אמא התחילה לצחוק. הצחוק שלה חזר מכל אחת מאלפי המצבות
העצובות בבית הקברות של בת ים. זה היה יום שישי טיפוסי
בספטמבר. לא קר ולא חם. תמיד בתקופה הזאת היינו עושים אזכרה
לסבא יעקב- אבא של אמא. אותו מקום, אותה תקופה, אותם אנשים,
אבל אף פעם לא אותם סיפורים. באמת חבל לי שלא הכרתי אותו. וגם
לא את סבתא עליזה. והדבר היחיד שאני זוכרת מסבא, זה לא
הנשיקות, ולא המפעל, ולא העיניים הכחולות המדהימות שאמרו שהיו
לו, אני זוכרת את המספר הכחול שהיה לסבא על היד. וזה באמת
הכל.
אולי בגלל זה היה לי כל כך קשה להתחבר לאזכרות הדו-שנתיות האלה
של סבתא וסבא. כולם היו נורא קשורים, ונזכרים, וזוכרים, ואני
לא. כל שנה זה היה כמו עליה לרגל לצורכי זכרון. וטוב שהאזכרות
לא היו משהו כמו גרסה מצומצמת של יום טכס יום השואה...
אבל הרגשתי לא שייכת, מכורח הנסיבות. כנראה זה רצון הגורל,
שנפספס משהו בחיים שלנו. כי משהו אשם בלידתי מספר שנים מאוחר
מדיי, ומשהו אשם בסרטן המקולל של סבתא, ותמיד יש את הנהג הדביל
שנתקע בסבא וגרם לו להיות מת-חי במשך שנים ארוכות. כל אלה גרמו
לי להיות באמת היחידה המנותקת באזכרות. הזרה היחידה. את רוב
הזמן ביליתי בבחינה קפדנית מידי של אדמת בית הקברות, מנסה
למצוא חיים בים של מצבות קרות.
והדבר החי היחיד שמצאתי חוץ מאיתנו ומאיזה חתול שחור לבן
שהתחמם על מצבה, היו השבלולים. כל כך הרבה מהם, מצפים בהמוניהם
את השיחים העלובים בין המצבות. ככה גם היה בפולין. אבל שם
השבלולים היו ענקים, צבעוניים, שורצים על מצבות בבתי קברות
יהודיים מלפני ואחרי המלחמה.
בתי קברות חצי הרוסים, מצבות מנותצות, ושבלולים גויים.
מאז המשלחת לפולין פיתחתי סלידה נוראית משבלולים, חלזונות
ואפילו חשופיות. ולצערי הרחוב שלי עמוס בהם, בעיקר בלילה, שזה
השעות שאני הכי אוהבת.
כמות השבלולים הכי גדולה שאני זוכרת מפולין הייתה ביער האבנים
בטרבלינקה. על האבן של קהילת לודג'. העיר של סבא וסבתא. ופתאום
דברים שלא התחברו לי בפולין, מתחברים לסיפור אחד גדול. אבל
פולין עדיין רודפת אותי. בחלומות, במחשבות, בחפצים
מסויימים...
ויום אחד, כשאני אפגוש את סבא איפשהו, אני מקווה שאני אזכור
לשאול אותו אם גם בשואה היו שבלולים, או לפחות איזה חתול שחור
לבן.