איזה יופי -
והשמש שוב זורחת...
והרחוב מחייך כאילו הקרקע מפהקת פיהוק מתוק,
פיהוק של בוקר טוב,
פיהוק של לילה שעוד לא נגמר, אבל הואר בדיוק בזמן.
ולמה לא? אני אומר.
מי אמר שהלילה סופו בבוקר?
מי אמר שהבוקר מתחיל כשהלילה נגמר?
שיזדיין הבוקר,
בינתיים עוד לילה,
והלילה זוהר מרוב אור,
אור כזה יש בד"כ רק בבוקר,
אבל לא היום -
היום הרחוב מחייך, ובפנייה הביתה הוא ממשיך לחייך גם כן,
והפנייה עצמה - כמו גומת חן, אני שוקע בה וצועד
לא מסתכל על הקווים במדרכה,
לא חושב אפילו,
מחפש רק אנשים לאחל להם בוקר טוב,
כי מגיע להם...
למרות שעוד לילה לי, הם בטח חושבים שבוקר, ובכבוד, שיחיו ת'קטע
שלהם, בכיף, באמת.
ובת"א הסואנת לפני זמן לא רב - העצים רקדו עם קרני השמש
הראשונות במחול צללים כתום-אפור ששיחק לי עם העיניים כמו איזה
אישור - שיש, ששום דבר לא אבד...
ויש.
הכל בדיוק בדיוק במקום הבוקר, כלומר, הלילה,
ולא בקטע של סדר - בקטע של אי-סדר עם חיוך, כאוס הגיוני באופן
אירוני ונחמד באופן לא הגיוני בעליל...
איזה יופי!