חשבתי שאני מת. ליתר דיוק, ידעתי שכבר מתתי, ובמצבים כאלה אתה
לרוב לא נותן לדברים טריוויאליים כמו המציאות שאינה מותאמת
לדמיון של האנושות, להפריע לך בקו המחשבה הזה.

עובדת חיים ידועה לכל היא שילדים קטנים נוהגים דרך קבע לדחוס
עצמים קטנים יחסית דרך חרכים קטנים עוד יותר בפניהם ובפניהם של
ילדים ומבוגרים אחרים.

זה לא שהיה משהו ספציפי שיכול היה להוות אינדיקציה חד משמעית,
אבל היה משהו במכלול ההתרחשויות ששכנע אותי שאני מת.
הבעיה הגדולה ביותר במצב הזה היא שלא ממש ניתן לסמוך על חוות
דעת חיצוניות בכדי לתמוך או להפריך את התחושה. יש מחסור ברור
בספרות מקצועית אמינה ומדריכי כיס המכילים מידע שימושי בנוגע
לחוויית אחרי המוות בכללותה. מרבית האנשים המתים אינם נוהגים
לחלוק את החוויה עם אנשים חיים, אם מסיבות שחלק מההסבר לא עובר
טוב בתרגום, או שפשוט אינם מרגישים כל צורך לעשות זאת. למעשה,
כנראה שאין הם מרגישים כל צורך שהוא. מאידך, אלו שמתו ומיד
הושבו לחיים לא מספיקים לחוות את המוות לעומק, כך שלרוב הם
זוכרים רק אור מסנוור.

פתחתי את דלת הבית בבוקר והסתנוורתי. אור חזק, החזק ביותר
שיכולתי לזכור מעודי קידם את פניי, וצעדתי לעברו. מצמצתי
וסוככתי על העיניים ביד אחת ובשנייה גיששתי את דרכי קדימה. הכל
נראה כמעט רגיל לחלוטין. הרחוב, האנשים, בעלי החיים והצמחייה
נראו לי בקווים כלליים דומים לעצמם, רק שהם הופיעו דרך ערפל
לבנבן דק שאפף את שדה הראיה כולו. שפשפתי את העיניים בעדינות
והערפל נעלם לשנייה ושוב הופיע. שפשפתי שוב ושוב, בעוצמה
מתגברת אבל הערפל שב וחזר כל פעם. גם הריח היה שונה. סירחון
מוזר, כמו שאף פעם בחיים לא הרחתי ותחושת מחנק קלה, לא משתקת,
התעצמה ברכות מרגע לרגע.
בשלב הזה החלו לקנן בי חשדות בלתי נקודתיים. הבטתי בעצמי דרך
מראה צידית של רכב שחנה ברחוב. לא ראיתי אותי. בהתחלה חשבתי
שזה בגלל הערפל הלבן, אבל בהמשך לאינדיקציות האחרות, הגעתי
למסקנה שזה רק עוד סימפטום של המוות שאני לוקה בו.
בכל זאת ניסיתי לשאול מספר אנשים אם הם רואים אותי, אבל לא
הצלחתי להתקרב אליהם. כל בן אנוש, יצור או צמח נרתעו ממני
כהגעתי למרחק מטרים ספורים מהם, אפילו אם לא נכנסתי לשדה
הראייה שלהם. ניסיתי לצעוק את השאלה: "אתם רואים אותי?", אבל
היה ברור שאין ישות בעולם הזה שמעוניינת לענות. המסקנה היתה
פשוטה. הם גם לא יכולים לשמוע אותי.

המחנק התגבר עוד קצת, גם הסירחון. כבר היה ברור לי מעבר לכל
ספק שאני מת ולכן כל שנותר לי לעשות היה למצוא דרך להעביר את
הזמן שנשאר לי - כל הזמן שבעולם. קיוויתי שמישהו יבוא לאסוף
אותי, אולי ייתן לי כמה הסברים או טיפים, אבל לא ראיתי בסביבה
איזו שהיא דמות עטופה בשחור או אור צבעוני מרחף, או כל דבר אחר
שתואר אי פעם כמלאך המוות, אלוהים או יצור מיתולוגי אחר שיש לו
מושג כלשהו לגבי הקיום שאחרי. החלטתי לחקור בעצמי.
הרעיון ההגיוני הראשון שעלה במוחי הוא הקבר שלי. אולי פשוט
הייתי אמור להגיע לשם, ומשם אמורים לאסוף אותי. בית הקברות
נראה לי כמקום הסביר ביותר ממנו עלולות לצאת הסעות מאורגנות אל
החיים שאחרי. קיוויתי שלא איחרתי ואני אצטרך להמתין בבית
הקברות יום, שבוע או כמה שזב לא יהיה. כפי שכבר הסברתי, לא
קיבלתי הסברים, מדריך למת המתחיל או לוח זמני הסעות. בכל מקרה,
נושא ההסעות היה עניין שאני חשבתי שהוא הגיוני, אבל לא ממש
הייתי בטוח שהגיון הוא הצד החזק של המוות.
עברתי על הכיסים שלי והם היו ריקים לחלוטין: לא מפתחות, לא
ארנק, אפילו לא השקל המצוחצח שאתה תמיד מוצא בכיס הקטן שבתוך
הכיס הימני הקדמי של הג'ינס, שמופיע באורח פלא אחרי כביסה.
חשבתי לעצמי שהייתי צריך למות במכנסיים נוחים יותר והתחלתי
לקוות שינפיקו לי, היכן שזה לא יהיה שאליו אני אמור להגיע,
בגדים יותר הולמים לשהייה נצחית. אולי משהו מפשתן, למרות שלא
הרגשתי בררן במיוחד.

עובדת חיים ידועה נוספת היא כי ילדים קטנים נורא אוהבים מחקים.
כאלה הירוקים או הכתומים שבקצה של העפרונות הצהובים.

ידעתי שאני אצטרך ללכת ברגל והתחלתי לחשב את הדרך המהירה ביותר
לקריית-שאול. הסתובבתי והספקתי לצעוד בדיוק חצי צעד. גזע עץ
רחב התנגש בי בעוצמה ובבת אחת השתחרר המחנק. הערפל שכיסה את
העולם נשטף על ידי דמעות עדינות והסירחון החל להתפוגג.

על העץ, קצת מתחת לגובה העיניים, דבוק ומכוסה על ידי נוזל
סמיך, ירקרק ומסריח היה מחק ירוק קטן. מהסוג שיש בקצה של
עיפרון צהוב.

למחרת הייתי בקריית שאול, בלוויה של הבן הקטן של השכן, זה
שאחותי תמיד משמרטפת עליו. הוא הצליח להידחס באורח מסתורי דרך
חרכי סורג חלון בקומה הרביעית שהיו קטנים מגופו ונמרח על
הקרקע, כשהוא מחזיק בידו עפרון צהוב, מהסוג עם המחק בקצה. רק
בלי המחק.