האדם בעל הרגישות המפותחת וההכרה ביצר ההרס, הוא האדם העצוב
ביותר, הוא אני. עצם ההכרה ביצר ההרס נותנת לו הוויה וקיום,
רצונו כה עז להשתלח, להשתלח באחר. הבעיה היא לא היצר הטבעי
היפה מכל, אלה ריסונו על-ידי טבעי השני הרגישות. היא מדכאת
ומסרסת כמו רצועת חנק על צווארו של טורף. כיבושיה יוצרים אפקט
של הצלפה, באותה הנפש עצמה, באותה נפש רגישה לכן במקום שבו
נכסך דמך מקיז דמי, כי במקום שבו אני פוגע באברי נשמתי, יצריי
ילדיי, שם מתהווה ההרס העצמי.
בשעה שנרקמה בתוכי תוכנית ההרס הנפלאה (שכללה זלזול בכל נורמה,
פגיעה בחבריי אהוביי) היא חבקה בתוכה כוח כה עצם ורם כך שבעת
ריסונה, בעת שהידקה חגורת החנק על גרוגרתי, כל כוחה הופנה כלפי
גופי. זהו הרגע בו התמוטט גבול ההפרדה בין המציאות לדמיוני
הפורה יצרים של חייה. ה-אני שלוח הרסן בדמיון אפשר לי להיות
מאופק וממושמע אך שהדמיון והמציאות נטרפו הם, שם במקום ההוא כל
צלילי ההגיון ויבולי המשמעת הוצפו בים הדמעות של הטרוף.
אך אם אני הוא האדם אשר מקיז את דמי, ולא את דמך, משמע אני הוא
זרתוסטרא, העל-אדם שנעלה ממך. בעצם ייסורי אני מגן על גופך
ולכן אתה שרץ, כפוי טובה, מכיוון שאתה מגנה את טרופי שממנו
נגזרת שלמותך. |