בוא אל מפתן טרופי הלילה
בוא, ובשונה לסוף לילותינו הקודמים
שנגמרו בעלטה, הלילה הזה יסתיים בזריחה כתומה
שכירת החרב של אויבתנו, החמה, כשכהרגלה מפצירה בנו
להתגלות על מול קרניה ולהפיל תדהמה על העולם שבחסותה.

הלילה תבוא תחילה, כבקשתי, בעלטה
מפני שכה קשה לי לראות אותך בצורתך החדשה
שפוף, הולך רצוץ מתקשה לסחוב את משימתך.

תבוסתך כבר הובטחה, הדו קרב הוכרע.
ידה על העליונה, עליונה על ידך, כאנדרטה יצוקה  
המבקשת להנציח את הקרב אשר אירע.
הדו קרב בלילה ההוא, את עתיד הרומן
בינינו קבע, ובכך גורלנו נתווה - חשופים
ונפרדים מול יצירי בטני המרה.

איך נתת ידך לדבר המהפכה, והכרעת את גורל שכלי
ללכת לשפוף מול רצונותיה של בטני.
בלילה ההוא שכל כולי היה כמה לדינך.
הקליע כבר הוטמן באקדחי ואף נטען הוא, מכוון לרקתי
וכל גרוני הוצף דמעות כמו קהל משיכי, והרי ידעת
שרק לך תחכה ידי, הריעו זה סוד הרומן שמהווה את ליבת קיומי.

מאז אבוז לך ואמרר בבכי על בחירתך.
מלאך שפל רוח, כי קבלתה עצמך לאנושי שבי ולא תדע
כמו הלה הנכנע לתשוקותיה של נפקנית הרחוב הכי זולה
איזה תמימות וסכנה, הרי חסרת תבונה היא, רק יצרים בהמלחתה.
בדומה לבן האל, במסעו לעוצמה, אשר נחשף לצעקות ה"סירנות"
לנוכח צוקי המוהר שכהרגלם נהנים לטרוף המנגינה, כך גם אתה
נחשפת לצעקות האנושי, אנושי מידי של בן בריתך.
אך הוא, וזוהי חכמתו השיב להם בנעימות צלילי הנבל מספינתו,
להבדליך
שנכנעת לקני השמש ואיבדת זהותך.
אז איך אתה מלאך האופל, הנשגב מכל אדם-ובהמה
ביום בהיר, לאור קסמיה, נרתם למטרתה
הרי ילדותית היא וכה לא לרצוי חומה שמלבה את יצרי האהבה.

כעט לעד פטור אני דו-קרב נוסף אתך
כי כשהלכתה, בלי בין ברית, גם על שכלי היא השתלטה  
וכל חמדנותה סופקה שנכנעתי ליצרי הרגש שמסמלים את עולמה.
וכאשר תחליט ברנדומלייות האופיינית לך, להכות בי ולסיים את
המלאכה
זו שעמלנו עליה יחד מזה עשרים שנה, יום שמח זה יהיה מפני
שנשמתי, לעד, תדע שלא אני הוא זה שהביא את בקשת המוות על גופה.