-- האם --

בשוויון נפשך פניך עגומות כריקנות קערתך תפוחה
אמא, צאי מן המסגרת מלנכולית
בכיו של בנך גדול ממך גדולה ממנו דמעתך לוחשת
שיר לעריסה קרה כמדורות תחמם בל תשרפהו
לשאול תדמה רחמך עיתים לעדן בהכיל סלילו
תבני אותו חומצות וחלבונים במטבחך בית מלאכתך
בגן חיתוליו יצבור שקריך לעוסים ימאס כנפיו פרושות יעוף
ירום הודך חייו כי סר חינך אף בעיניך הביטך מראה
ועוד לא חל חגך ותם יומך כלו חייך
והוא נושם אוויר שריאותיך העניקו לו
עכשיו נשימותיו כפליים


     -- הבן --

פה נטמן זרעי
במפגש רגליה - בעומק רחמה
שם צומח
באותה חממה עטופת יריעת שיליה
הזר המתפתח שואב חלקים מיישות המארחת
שם פיסת אנוש - פה חלקיק אדם
ודורש שהזמן שמושקע בו יוכפל ויוכפל
משתמש ביצר האם התופחת לכבוש גופה
ומשנענה לו - כובש נשמתה
עתה מתגלגל מנצח במורד התעלה האדומה
ובכיו הראשון הוא צו מלכותי -
שתחשוף את שדה

     -- ורוח הקודש --

היא שכבה עם אדושם
בצריף הנטוש שמאחרי גן-העדן
וילדה לו את אדם

היא התאבדה כמה שנים לאחר-מכן
תלתה עצמה באותו הצריף
כי לא יכלה לשאת בכאב לבדה

לא תשמע את הסיפור הזה
בשום מקום אחר
הם מתביישים - אתה יודע - במוצאם התת