והכול לוחץ. לחיצה קטנה, כמעט בלתי מורגשת. אבל בכל זאת שם.
החזה נצמד קצת יותר לכיוון הגב, הנשימה הופכת לקטנה יותר. חזה
עולה, מילימטר אחד, חזה יורד לאותה נקודה. אני מרגישה את
השערות בנחיריים נעות. הגוף כולו מיקשה אחת, נע כמו משאבה.
מדויק. כמעט ולא נכנס אוויר. הכול דחוס. אני מנסה לדלות כמה
זיכרונות של נחמה. אבל הכול כל כך הווה. אני מנסה למצמץ יותר
מהר, לגרום לאוויר סביבי טיפה להתערבל. העיניים קפואות ורק
דמעות של מאמץ נקוות. מנסה לשנן איזו מנטרה. לקום. להתנער.
לנער מעל עצמי, כמו כלב אחרי הגשם, טיפות של חרדה. זנב מצליף,
טיפות עפות.
אבל זו שוב אני, "זו את", אני אומרת.
והכול עומד.