שמעתי את האוטו של אמא נכנס לחנייה, מייד אחר כך נטרקה הדלת
ושמעתי את האזעקה. היא נכנסה הביתה והיה לה את הריח שלה, בושם
יקר וסיגריות. "היי אמא", צעקתי מהמקום הקבוע שלי, ממוקם על
הפוף בסלון כשזומזי החתולה שלנו יושבת לי על הבטן. שמעתי אותה
סוגרת את הדלת ובאה לקראתי.
"תראה מה הבאתי", אמרה אמא עם חיוך שהצדיק לפחות פלייסטיישן 2
והושיטה את ידה כשהיא מחזיקה שקית כמו של סנדביצ'ים עם מים ודג
זהב.
"דג זהב", אמרה באותו חיוך. הזזתי את זומזי בחוסר סבלנות וקמתי
מהפוף, שבערך לפני חודשיים אמא אמרה שצריך למלא אותו מחדש.
התקרבתי אל השקית. הדג היה חמוד; אני חושב שהוא לא כל כך אהב
את הבית שלנו כי הוא עשה פרצוף כמו אחרי שאוכלים כרוב ניצנים.
הוא הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו והרגשתי שדווקא אותי הוא
מחבב.
אמא הניחה את השקית על השיש והתכופפה לארון שבו שמים את כל
הדברים שאף אחד לא משתמש בהם. היא הוציאה משם קערה גדולה
מזכוכית, הניחה אותה בכיור, שפכה לתוכה שקית עם אבנים כחולות
שקנתה בחנות של הדג, בסוף מילאה את הקערה במים והניחה אותה על
השולחן הקטן שכבר התמלא אבק. "זהו זה", היא אמרה בטון מרוצה.
היא נשקה לי על הראש, על הלחי היא יודעת שאני לא אוהב, כי זה
משאיר סימנים של אודם, ועלתה למעלה להחליף בגדים.
התיישבתי על הברכיים מול האקווריום והסתכלתי עליו, הוא היה
נראה שמח יותר עכשיו.
החלטתי לקרוא לו דגי גדי, כי... הוא דג... וכי... זה משחק
מילים (אני לא ממש הבנתי את הכוונה אבל זה מה שאבא אמר).
התקופה עם דגי גדי הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי. חווינו
ביחד את חצי השנה שבין גיל 6 ל-6 וחצי.
חצי שנה אחרי שהגיע אלינו הביתה היה כבר חורף, חזרתי מבית ספר,
אמא של יואב הורידה אותי בבית. ירדתי מהאוטו, ניגשתי אל הדלת
וכמו כל בן 6 ראוי הייתה לי שרשרת שבמרכזה היה מחובר לו מפתח.
נאבקתי טיפה לפתוח את הדלת כשהמפתח עדיין על צווארי, לבסוף כמו
בכל יום התייאשתי והורדתי את המפתח, פתחתי את הדלת בתבוסה קלה
ונכנסתי הביתה.
זרקתי את התיק בכניסה אל הבית, התיישבתי על הפוף הכחול (שאמא
עדיין לא מילאה אותו מחדש...) והדלקתי את הטלוויזיה. זומזי
התקדמה לעברי והתיישבה לי על הבטן. לפתע הבחנתי "דגי גדי?!"
צעקתי בבהלה למרות שידעתי שאני לבד בבית ואין אף אחד שיכול
לענות. מיהרתי לקום מהפוף ורצתי אל האקווריום. הוא לא היה
בפנים, הוא פשוט נעלם. אמא אמרה שהוא בטח נסע לטייל בעולם
לראות עולמות, והרבה זמן האמנתי לה, אבל עכשיו כשאני חושב על
זה זומזי באמת הייתה כבדה יותרבאותו יום... |