אז הנה אני באמצע האופניים,
מתחילה להכניס לעצמי לראש שהוא לא יצא עם חברים,
אלא יצא עם אישה ובטח הם מתענגים על מנעמי החיים,
לוטפים אצבעות בסרט ציבורי, אוהבים בחופשיות יתרה.
ואני מתחילה להרגיש איך הקנאה בוחשת אותי לקרביה,
איך כואב לי בצד, איך הלב שלי נצבט, מדמם טיפות
קטנות ובלתי נראות של צער, מרטיב את החולצה
מתערבב עם זיעת הספורט שלי,
לא ישימו לב אחרי שאתקלח.
אז צבוטה חפוית ראש ורטובת טיפות צער זעירות
אני חוזרת הביתה, מחזירה את האופניים למחסן,
נועלת נכנסת לבית, מתרגזת על מי שלא יהיה שם.
שיתרחקו ממני ולא יריחו את הצער
נכנסת לחדר, בודקת משהו,
מצלצל הטלפון והנה הוא על הקו
אומר שהיה לו רגע,
ושחבר שלו קפץ לשירותים או משהו.
מדבר איתי אוהב אותי,
הולך לרגע אומר שנדבר בלילה.
אני מחייכת אל השפופרת מרגישה איך
טיפות הצער נושרות מחולצתי,
ולפני שהחיוך מפציע אותי לחלוטין ,
עוד צלצול , הוא אומר לי שהוא אוהב לדבר איתי,
מסנן בין השיניים " לפעמים המילים הן רק תירוץ "
ואני מתמוגגת, מחייכת חיוכים גדולים,
צוחקת בקול רם בלי לחנוק כלום,
הוא אוהב אותי
מותר לי |