טוב לאדם שיהה מחפש לו תמיד עתיד טוב יותר.
כבר שלושה ימים שאני מסתובב פה ועוד לא מצאתי שום מסעדה ראויה
לשמה. יוקי אומרת שזה רק עניין של זמן - אבל מה יוקי בכלל
יודעת. אני לא מאמין שהקשבתי לה לגבי כזה דבר. אבל ככה זה
כשמקשיבים לשכנה שלך.
הכל התחיל כשיוקי אמרה לי שהדשא של השכן ירוק יותר - מיהרתי
וביקשתי פירוט, אבל יוקי אמרה שאין. היא שכנה מאוד מעורבת
וגילתה שהדשא של השכן ירוק יותר.
אנחנו גרים בבית משותף - דירה אחת לי ודירה אחת ליוקי. כבר 20
שנה. הבית הקרוב ביותר לפה הוא 90 מייל - ויוקי נסעה בערך
שעתיים ורבע רק כדי לבדוק מה הצבע של הדשא אצל השכן.
שיכנעה אותי לחזות בפלא, ואכן הדשא ירוק יותר אבל אוכל אין.
נמאס לי כבר בכלל מהשכן הזה. מה הוא חושב לעצמו - שאני לא מת
מעייפות?
אני לא מת מעייפות זה נכון - אבל מי בכלל הרשה לו לחשוב על זה.
אני חושב שאני כבר מעוצבן.
מה אתם רוצים לדעת עלי. בטח פרטים. אנשים תמיד רוצים לדעת
פרטים.
ומה שאנשים רוצים אני נותן. אני בן אדם טוב. גוד פרסון כמו
שאומרים. אבל מי אומר, בעצם, מי אומר - אף פעם לא שמעתי
שאומרים. אבל כמו שאומרים - לו היו אומרים בכלל. אף אחד פה לא
אומר כלום - כולם שותקים והשקט הזה מתחיל להעיק לי על הזיכרון.
השאלה היא למה דווקא על הזכרון. אין לי תשובה - שמעתי פעם
שמישהו שאל האם הזיכרון מת שאנחנו מתים, או לאן הוא הולך, או
משהו כזה. וזה מחשבה שמין עולה לי באופן בלתי רצוני במוח כרגע
כמו חלקיק זיכרון מכוער - באמת מכוער כל כך להעלות באוב שמות
של ספרים במיוחד שפתאום אתה מרגיש מוזר ומפחד שאתה פה מתחיל
להכניס את עצמך לזרמים וליצור הומאז'ים. אם יש דבר ששנוא עלי
זה הומאז'ים ואם יש דבר ששנוא עלי עוד יותר זה זרמים.
האמת היא שיש זרם אחד שאני הכי שונא וזה הזרם שאני כותב בו -
הזרם שאני הכי אוהב זה ספרים רוסים - כי הם כבדים.
אבל סיקרנה אותי השאלה הזאת - לאן הולך הזכרון כשאנחנו מתים.
נשמע מעניין, לא?
אולי למאן דהו זה עלול להשמע לא מעניין - פשוט לא מעניין. אבל
אותי זה עניין מאוד באותה תקופה. שאלתי את יוקי והיא נסעה לברר
- שעתיים ורבע היא נסעה ואז היא שאלה את השכן אבל הוא כעס.
ולמה הוא כעס? מאיין לי לדעת?! אבל היא המשיכה לסוע ולסוע -
אני בכלל שונא שאנשים נוסעים הרבה - אם הייתי יודע שהיא תיסע
כל כך הרבה, אני חושב שלא הייתי שולח אותה מההתחלה. אבל זה
פשוט מאוד עניין אותי. מין שאלה מעניינת שכזו. מין שאלה מנקרת
כמו שנדמה לי שאומרים. עוד הפעם, תלוי מי אומר.
היא נסעה הרבה מאוד - נגמר לה הדלק 3 פעמים והיא הייתה צריכה
למלא כל פעם מחדש - בסוף היא חזרה ואמרה שהיא לא יודעת לאן
הזכרון הולך כשאנו מתים, אבל שהיא יודעת לאן הוא לא - שאלתי
אותה לאן לא - (זה כבר נשמע הרבה פחות מעניין. אבל שאלתי כדי
לא להעליב) היא אמרה שהוא לא הולך לגרינוויל. חכמה גדולה. זה
יכולתי לדעת בעצמי.
ובכל זאת שמחתי שנסעה לברר - ככה לפחות היה לי קצת זמן לכתוב.
הכי אני שונא שהיא לא נותנת לכתוב היוקי הזאת. אני מנסה לכתוב
והיא קופצת עלי. אני פשוט שונא את זה.
אחר כך הייתי צריך לשלם את כל הדלק. 240 שקל זה עלה. אבל למה
בכלל לכתוב זה עוד שאלה - אם אני שונא את הסגנון שאני כותב בו.
טוב, שונא זה אולי מילה קצת חזקה, באמת. אבל זה כמו אוננות -
קראתי ככה בעיתון שאמר הליפשיץ הזה ואחר כך השמיצו אותו. גם
חבר שלי רע אומר את זה, ובאמת שיכנעו אותי - שניהם צודקים - זה
באמת כמו אוננות לכתוב ככה. גם שניהם עם היד.
אחר כך חשבתי על זה. ליפשיץ אמר שהוא רוצה שיזיינו אותו -
כלומר שאומנות תזיין אותו, מובן. הוא אוהב רק אומנות שמזיינת,
כמו שהוא אומר. אבל אז חשבתי שבעצם אולי סופר טוב מזיין מהיד.
אבל זה כבר מחשבות גסות שבכלל לא קשורות ובאמת כעסתי על עצמי
שהתגלגלתי לשטויות שכאלו. באמת החלטתי - חייבים להחליף את
הסגנון.
אבל בדבר אחד אני בטוח. כל עוד יוקי פה שום דבר פה לא יזוז.
יוקי הזאת עולה על העצבים. כל היום היא רק זזה. אני שונא
שאנשים זזים. למה היא לא יכולה לשבת ולכתוב.
ניסיתי פעם לתת לה לכתוב והיא לא הבינה מה אני רוצה. היא כתבה,
אבל, פואימה קצרה מאוד ליום הולדת שלי.

הדשא של השכן - ירוק, ירוק
ואתה שותף מתוק, מתוק.

קצת אינפנטילי אני מסכים, ובכל זאת זה נגע לי ללב. נישקתי אותה
והיה לי נעים בשפתיים. אפילו שרק על הלחי נישקתי. ובכל זאת
אבל, למרות שנעים, שמח הייתי שלא נסחפנו לאיזה קטע מיני. רק את
זה אני צריך עכשיו עם כל הבלגן שיש לי בחיים בשנים האחרונות
מאז שאמא מתה. מאז שאמא מתה דברים באמת על הפנים. אבל עזבו
באמת. חבל שאני אתחיל כבר לספר על הכל וזה לא ייגמר אף פעם.
אחר כך אני יודע שאני אצטער שלא כתבתי הכל. ואז כבר יהיה מאוחר
מדי והמוזה תלך. אבל מצד שני תשכחו מזה.
בטח שהייתי רוצה לכתוב לכם סיפור טוב - סיפור שבאמת יזיין
אותכם כמו שלישפיץ אומר. אבל מצד שני, אני חושב לעצמי - אולי
הם בכלל לא רוצים שיזיינו אותם. ובאמת זה נכון - אולי אתם לא
רוצים שיזיינו אתכם. ובכלל זה די ברוטאלי כל העניין הזה במיוחד
שילדים קטנים עוד עלולים להיתקל בסיפור כזה ואז עוד הוא יזיין
אותם ואחר כך עוד יאשימו אותי בפדופיליה או אלוהים יודע מה.
אפילו שאני לא זיינתי - זה היה רק הסיפור שזיין. מעניין אם
יאמינו לי - נשמע כמו הילד הרע שעשה. ואני אשבע במשפט זה לא
אני זיינתי זה הסיפור זיין ואז הפרקליט שלי ינסה להוציא אותי
מטורף והקטיגור ימציא סיפורים על קנאת הפין שהייתה לי מאז גיל
קטן, ושנאנסתי בילדות על ידי הדודה. די מלוכלך אם תשאלו אותי -
אני שונא כשהקטגורים האלו משתמשים בטריקים מלוכלכים כאלו.
אבל יוקי - יוקי באמת מזיזה לי משהו בלב. חשבתי לכתוב סיפור
שמזיין ולתת אותו לה ואז הוא יזיין אותה. אם לא אני לפחות
הסיפור. האמת זה היה יותר רעיון כמו לשלוח סוכן ואז הסוכן אולי
היה חוזר ומספר לי פרטים. אבל יוקי היא באמת, באמת משהו - היא
כמו שאומרים (שוב, תלוי מי אומר) מרטיטה לי משהו בלב. לפעמים
אני מרגיש בלב ככה מין בחילה קצרה וצמרמורת בגללה.
יוקי היא מאמינה באלוהים. ניסיתי פעם להתווכח אתה, אבל לך
להתווכח עם מישהו שמאמין. חוץ מזה אני גם לא יודע להתווכח. פעם
הייתי במועדון הוויכוחים בבית ספר אבל הם העיפו אותי. הסיבה
שהעיפו אותי זה שתמיד בוויכוחים הייתי כל כך מתרגז כי הבנאדם
שהייתי מתווכח אתו אף פעם לא היה משתכנע - ובכלל זה נראה די
טיפשי להתווכח עם מישהו שאף פעם לא משתכנע, אז הייתי צועק
עליהם ומקווה לשכנע אותם בחוזק. אבל בסוף ראיתי שזה לא עובד
והבנתי שלשכנע אפשר רק בכוח אז החטפתי מכות, כמו שאומרים, לאחד
מהם. מאז אני לא יודע להתווכח.
בדיעבד זו הייתה טעות כמובן. הוא היה בחור טוב אבל הוא לא היה
צריך להתווכח.
אם פעם הייתי נופל לבור אני חושב שמה שהייתי עושה זה צועק כי
אם אתה מנופף בידיים זה לא עוזר בכלל כי בטח לא רואים אותך.
היי, אתה בתוך בור - אתם זוכרים בכלל?
זהו. נראה לי שסיפרתי הכל. כלומר בלי להיכנס לעומק. שזה אני אף
פעם כמעט לא עושה. אבל בשטחי ספרתי הכל. אם אתם רוצים לדעת
יותר אתם תמיד יכולים ללכת ליוקי. והיא בטח תספר לכם יותר.

השכן של יוקי