מצאתי את עצמי בתוך חדר סגור וחנוק. מסביבי היו כל מיני
מכשירים מוזרים.
ניסיתי להבין היכן אני נמצאת אך לא הצלחתי.
הראש כאב, והגוף בקושי הצליח לשרוד, הסתכלתי על עצמי וראיתי
המון חבלות ותחבושות ומכשירים שמחוברים אליי.
הזיכרון שהיה לי היה מועט ביותר. הדבר היחיד שהצלחתי לזכור הוא
שרקדתי איתו ומה שקרה לאחר מכן לא זכרתי.
זכרתי את עיניו הכחולות ואת שערו השחור והמתולתל. זכרתי את
האופי שלו, כמה שהוא היה נחמד לכולם והצליח להצחיק את כולם עם
הבדיחות שלו. זכרתי שאהבתי אותו תקופה מאוד ארוכה אבל הוא לא
התייחס אליי.
חוץ ממנו לא זכרתי דבר. אפילו לא את השם שלי, או מי היו אנשים
שעמדו מסביבי כשפקחתי את עיניי אחרי הרבה זמן שהייתי ללא
הכרה.
שאלתי הרבה אנשים מה קרה לי, ולמה אני נמצאת בתוך החדר המגעיל
הזה.
אנשים לא ידעו מה לענות לי כי אף אחד לא ידע מה קרה בדיוק.
הוא הופיע כשבועיים לאחר שפקחתי את העיניים.
כשראיתי אותו נהיו לי דמעות של אושר.
אתה פה... אמרתי לו והתחלתי לבכות.
כן, אני פה. מצטער שהגעתי רק עכשיו, היה הרבה לחץ בבית הספר...
את יודעת, בחינות ועבודות ולא היה לי זמן להגיע לכאן.
והאמת היא, שלא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר כי לא זכרתי כלום,
וגם כי לא הבנתי כלום.
ואני יכול להישבע לך שרציתי לבוא הנה כדי לראות אותך, מזמן
כבר, אבל לא יכולתי. טוב, העיקר שעכשיו אני פה, איתך. הוא אמר
וחייך אליי.
כן... אמרתי לו.
אני לא יודע אם את זוכרת מה שקרה באותו יום, אבל יש לך מזל
מאוד גדול שנשארת בחיים. ושתדעי לך שלפני שהלכת ממש נהניתי
להיות איתך.
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר אז שתקתי.
את זוכרת משהו? הוא שאל.
חוץ ממך כלום. אמרתי.
אני מבין. אז אני אספר לך מה שאני יודע: היית במסיבה של בית
הספר, ורקדנו אני ואת. זה יצא ככה במקרה שרקדנו ואז התנשקנו
ומאוד נהניתי. ואז היית צריכה לחזור לבית שלך כי היה כבר
מאוחר, וידיד שלך הקפיץ אותך. בדרך בנסיעה, המכונית של ידיד
שלך עלתה על אבן והוא איבד את השליטה על המכונית. והמכונית
התהפכה ו...
רגע, רגע, הידיד הזה שאתה אומר שהיה איתי במכונית, אז קרה לו
משהו? שאלתי.
ישר הפנים שלו נהפכו להיות בצבע לבן.
תענה לי בבקשה! קרה לו משהו? הוא בחיים? שאלתי.
לא... הוא מת, אני מצטער... הוא אמר.
שתקתי. הבנתי שהחיים שלי באו על חשבון של מישהו אחר.
מתי הייתה ההזכרה שלו? שאלתי.
לפני כחודש בערך. אמר.
אני מצטער שזה נודע לך רק עכשיו אבל... אל תהיי עצובה. תשמחי
שאת בחיים, שניצלת.
החיים שלי באו על חשבון החיים שלו. אמרתי והתחלתי לבכות.
לא לא! זה ממש לא ככה. הוא לא חגר חגורה והוא עף מהמכונית ולכן
הוא נהרג. מבינה? אל תאשימי את עצמך! את ממש לא אשמה בכך שהוא
נהרג! הוא אמר וחיבק אותי.
הסתכלתי עליו... על העיניים הכחולות שלו... ולפתע פתאום הכל
ממש התחבר לי. המסיבה ואז התאונה ועכשיו אני פה במקום המגעיל
הזה.
תגיד, איך זה שאני יצאתי מכל הסיפור הזה בחיים? הרי המכונית
התהפכה... שאלתי.
אני לא יודע, כנראה זה בגלל שחגרת חגורת בטיחות. אבל באמת שיש
לך מזל. ואת לא יודעת עד כמה אני שמח לראות אותך. היית כל כך
חסרה לי.
איך הייתי חסרה לך אם בכלל לא אהבת אותי?
מה? על מה את מדברת?! הוא היה ממש מופתע לשמוע אותי אומרת את
זה.
הכל התחבר לי עכשיו. אמרתי. אני זוכרת כמה פעמים ניסיתי להתקרב
אלייך, שוב ושוב, ובכל פעם מחדש אתה דחית אותי, ובמסיבה רקדנו
רק בגלל שהיית שתוי.
לא הייתי שתוי! רקדתי איתך כי סתם רציתי לרקוד איתך ואז הבנתי
כמה את נחמדה ויפה ולכן גם נישקתי אותך.
אתה משקר לי עכשיו. ואני לא מבינה למה אתה נמצא פה בכלל? אני
לא צריכה את הרחמים שלך, אז אתה יכול ללכת. אמרתי והסתובבתי
לצד השני של המיטה.
שירלי... תקשיבי לי בבקשה!
לא! לך... אמרתי וירדו לי שוב פעם דמעות.
שמעתי את הדלת נטרקת.
מאז המקרה הזה עברו הרבה חודשים. הרבה מאוד!
הרבה דברים השתנו אצלי. למשל שאני כבר לא עצמאית כמו שהייתי.
כולם צריכים לטפל בי ולעזור לי כי לבד אני לא יכולה להסתדר, כי
אני נכה.
יום אחד אימא שלי לקחה אותי לרופא.
שירלי, אני הולכת לשירותים, אני אחזור עוד מעט. אמרה אימא.
טוב. אמרתי.
לפתע פתאום ראיתי אותו. אחרי כל כך הרבה זמן הגורל הפגיש
בינינו שוב.
ניסיתי להתחמק עם כיסא הגלגלים כי לא רציתי לדבר איתו וגם כי
לא רציתי שיראה אותי בכיסא הגלגלים הזה, אבל לא הספקתי.
שירלי! הוא צעק מתחילת המסדרון.
שיט! אמרתי לעצמי בשקט.
הוא ניגש אליי, נתן לי נשיקה על הלחי ושאל: מה שלומך?
אתה רואה מה שלומי... אמרתי בקול ממורמר והסתכלתי על כיסא
הגלגלים שישבתי עליו.
כן, אני רואה... המון זמן שלא נפגשנו... הוא אמר כדי לנסות
לשבור את האווירה המביכה שנוצרה.
כן... מעניין מאוד למה... אתה החלטת לצאת לי מהחיים אז למה אתה
מדבר איתי עכשיו?
אני מצטער... הוא מלמל. קרו כל כך הרבה דברים, את פשוט לא
יודעת.
אני באמת לא יודעת, וגם אני לא רוצה לדעת! אמרתי.
לפתע פתאום אימא שלי הגיעה.
אמרתי לו: טוב, אני צריכה ללכת, שלום לך. ונכנסתי לחדר של
הרופא.
מאז לא יצא לי לראות אותו שוב.
והיום שבו הצלחתי להתקרב אליו היה היום המאושר בחיי, אבל גם
העצוב ביותר בחיי...