בלילות כאלה אני מתוודעת לחסינות נפשי.
ישנה תחושת כאב שבוקעת מתוך זיכרון ישן, וסוג של החמצה בלתי
ניתנת להסבר.
אני נרתעת מהצפת אותן תחושות שעלולות להוות כמכשול בדרכי. לי
צפויה דרך ארוכה ואיני מתכוונת לעצור באדום. ובלילות כאלה
נזכרת בסיטואציות מהילדות, איני יכולה לעצור את עצמי מלצחוק.
לצחוק בשקט, לא ברעם. על שהייתי תמימה ואולי לא הייתה לי ידיעה
על המתרחש בפועל. אפשרתי לעצמי להיזרק אל תוך אש שורפת. אך
בסופו של עניין הייתה זו אני שחילצה אותי ממנה.
עם השנים גדלתי, ומאנשים למדתי. מטעויות פקחתי וניסיון צברתי.
כעת רואה עולם המורכב מרסיסים של אהבה. כל שנותר הוא לאסוף כמה
רסיסים יחד ולהחזיר אותם לבעליהם. לאלה שהייתה שייכת אותה
אהבה.
ובלילות כאלה מבינה שחיוך יכול לשנות מציאות שלמה. אך האם כל
חיוך פירושו שמחה? ואם השמחה מורכבת מהמון רסיסים של אהבה אז
פירושו של חיוך קטן הוא עצב?
אני סופרת אנשים וסופרת חיוכים ובונה לי עולם ומלואו בו כל
חיוך הוא נסתר. אך למעשה גלוי.
אני מודדת אהבות, כמו שמודדים בגדים בחנות. רובן עד כה לא
התאימו למידתי או הלמו אותי. ואילו זו שהתאימה ואולי גם החמיאה
התגלתה כצרה ולוחצת כשגדלתי.
אני לא רוצה לאבד תקווה.
לא רוצה להמתין כל הזמן ולחפש או לנסות לשנות פוזיציה כי זו
שאני נמצאת בה לא נוחה מספיק. רק רוצה להיות רפויה. רוצה להיות
נתונה בעתיד שיצווה עליי לאן ללכת והיכן לשהות.
אני את דרכי לא יכולה באופן מושלם להתוות.
ובלילות כאלה, כשהזיכרונות מתגלים כפאזל ענק המורכב מהמון
חתיכות משמעותיות, אני לומדת על עצמי ומכירה בחסרונותיי. מלטשת
פינות חדות. אולי מנסה להשלים עימם. אולי מנסה לשנותם. אך
פורקת עוד מעמסה מלבי כשכותבת מילים קטנות של רגש.
אין ביכולתי לשנות את שהיה ונסתיים.
אלא רק להכיר בעבר ולהכניסו למגרת הזיכרונות, השוכנת בנפשי
עמוק עמוק.
ויש את הרגעים בהם מאשימה את עברי. רוטנת על כך שמתוך העבר
פקוק הטעויות נבראתי. רוצה להתפוצץ. אין לי מקום בעולם. לא
אחרי עבר המכיל אטימות מושלמת. אטימות, שהדריכה אותי בצאתי
לעולם הגדול.
וחיי, כמו חוט עליו שזורים עבר הווה ועתיד, ואני את החוט
כשרשרת עונדת.
עליי להשלים עם כל חרוז קטן ולהבין, כי הם, ככלות הכל,
המרכיבים של כל תוכני.
אני את דרכי לא רק בזכות ההווה יכולה להתוות.