אני בוחשת בכפית את העבר שלך.
ובבית הקפה הזה אנחנו יושבים ושותקים אל הספלים ורק המלצרית
מקשרת אותנו בחיוכה הסתמי אל השולחן הקטן, שזה זמן מה שאינו
מספיק לשנינו.
אתה נוקש רגליך ברצפה ובנוקשות חדה יוצר בי מקצב אחיד של
מחשבות, ששבות וחזרות בי כבמעגל אינסופי.
אני מוזגת סוכר בקפה, אתה מכרסם עוגייה והכול מרגיש שגוי ולא
נכון.
אתה לא טועה, טרחת להסביר לי. טעויות לא מאפיינות אותך.
"ואני?" שאלתי כמעט בלי קול.
"את? את בנויה מרצף של תהיות. וכבר הרבה זמן ששום דבר בך לא
מתרחש ברמת העשייה" אתה לוחש בי אחרי שתיקה ארוכה.
וברור היה שהטעות שלי היא בך. ושהמילים שלנו רק מתחמקות
מההרגשה שלא ידענו לקרוא בשמה.
אתה משלם את החשבון, ונותן בי מבט עייף, שואל אם אבוא מחר.
ראשי נד לקראתך לאות הסכמה, שוכח שמחר אינו רחוק מספיק.
הפרידה שלנו לא נוגעת בעוברים ושבים אותנו, איש אינו מבחין
בסדקים שעוטפים את האוויר שלנו.
ובחושך הזה תמיד יותר קל לחשוב שזה פשוט בלתי אפשרי אחרת.
ושוב אני מוצאת עצמי הולכת את הרחוב הזה, כהה מדי וידוע בשביל
אפשרות אחרת. והערב מכסה בי שאלות שלא רציתי לשאול.

אתה לוחש בספל את השתיקות שלך.
ולא משתף אותי בידיעה שאין כאן אפשרות של ביחד.
שכל מה שלא תלחש לי באוזן הוא כל שידעת בכוס הקפה.
ובמילים סתמיות אתה ממלא אותי בעצמך, באופציות שלך, בידיעה
שלך, ברצון שלך, ובבילבול שיוצר בך ביטחון שכל כולו שלך. ושלך.
ושלך. ושלך.
ובלב אני שואלת עצמי: "האם גם אני שלך?"


והדלת שנסגרת בזריזות מאחורי גבך מסמנת לי את הרגע שהסתיים.
אני אורזת עצמי מבלי לחשוב לזוג נעלי הרים אדומות ושביל בדלי
הסיגריות בחצר מוביל אותי לחדרי, אפוף עשן ותחושה נגמרת.

איש רחוק לא שלי ולא בי-
אני פוקחת עיניים לאט מדי, ועם אור בוקר שוב אתה אינך.
איש חסר שלי-ריק לי במקום שהיה פעם אותך.
ואתה שותק בלי סוף,
עד אנחה רגעית שלוחשת:
"זאת את שאבודה."