אני מנסה.
באמת שאני מנסה ככל שאני רק יכול, אבל זה כלל לא פשוט. אין כאן
דבר פשוט.
אני חושב שאצטרך לקרוא לעזרה- לבד אני לא אצליח.
אבל למי אקרא?
זה דיי מביך כל העסק הזה. כולם יצחקו עליי.
אני לא מאמין שזה קורה דווקא לי.
זה לא ייתכן! לא שוב!
טוב, אני חייב להתרכז, הרי זה לא יגמר אם אני לא אטפל בזה
עכשיו- אחת ולתמיד.
אבל ההחלטה כה קשה. איך אני אחליט דבר שכזה לגמרי לבדי?
מה אם אטעה?
מה אם שוב אסבול כפי שסבלתי בפעם הקודמת?
ומה אם מישהו יכנס פתאום? יש כאן בכלל מנעול?
תתרכז!
טוב, עוד מעט יצלצל הצלצול בצליל צלול, אז כדאי שאמהר.
אני לא חושב שהמורה תבין אותי כמו בפעם הקודמת: היא פשוט לא
תאמין שזה קרה לי שוב.
אני לא מאשים אותה- כך גם אני האמנתי.
מספיק שאני אצא אידיוט, אני לא צריך גם סכסוך עם המורה בגלל
העסק המחורבן הזה.
אין נייר- כמובן. רק כשחשבתי שהמצב כבר לא יכול להיות גרוע
יותר.
מצוין. מה אעשה עכשיו?
אני מקווה שהמורה תסלח לי על שבחרתי דווקא את המחברת שלה בשביל
זה.
אולי אני אביא לה את המחברת כשאסיים- כדי שהיא תאמין לי.
לפחות לזה מצאתי פיתרון. אבל, אני עדיין לא יודע:
בישיבה או בעמידה?