באמצע כיתה י', ממש באמצע החיים, אמא שלי ואני עברנו דירה. אני
עד היום לא ממש מבין למה עברנו באמצע השנה - אולי אמא רצתה לתת
לי עוד חצי שנה בתיכון הישן, לנסות ולהסתדר עם האנשים, וכשהיא
ראתה שזה לא הולך היא חיפשה פיתרון אחר. כמובן שתוספת הזמן הזו
לא עזרה לי להסתדר, כשם שלא הסתדרתי כל חיי לפני כן. כשעברנו
נורא שמחתי - ניתנה לי אפשרות להתחיל מחדש עם אנשים אחרים, כי
לפעמים, כמו שאמא אומרת - "זה לא אתה זה הסביבה". לא אמרתי לה
ששמחתי, אבל היא לא יכלה לפספס, בסה"כ היא אמא.
הגענו למקום החדש, ובגלל שזה היה אמצע השנה, אפילו לא היה לי
חופש לנשום. בשבוע הראשון לא הלכתי לבי"ס, במקום זה המחנכת באה
אליי הביתה פעם אחת, לבדוק אם אני מתאקלם בשכונה החדשה. היא
הייתה מאוד נחמדה ואדיבה אליי, חשבתי שהיא דומה לי קצת. שמתי
לב שבפעם הראשונה שהיא ראתה אותי, היה לה משהו בעיניים, אולי
זו דמעה. ואולי לא.
יום ראשון בבוקר, בשעת מחנך, הגעתי באיחור הקבוע לו זכאי
התלמיד החדש. כנראה שהמורה עשתה עבודת הכנה לקראת בואי, כי
ברגע שפתחתי את הדלת הכיתה השתתקה, וכולם נעצו בי מבטים.
הרגשתי חשוב. "כיתה זה דניאל, כמו שאמרתי הוא תלמיד חדש והוא
יצטרף לכיתה שלנו". המבטים של כולם התחדדו, וננעצו בי כמו
סכינים. ואני כמו גיבור מהסרטים, לא פחדתי - כי ידעתי שהסכינים
שלהם לא יכולים להכאיב לי.
המורה הפנתה אותי לשולחן ריק באמצע הכיתה. זה קצת הפתיע אותי
כי היו מקומות פנויים ליד אנשים אחרים. היא רק חייכה אליי,
והאיצה בי. חשבתי שאולי זה לטובתי, להתחיל קצת לבד, במרכז,
מוקף בכולם. להתחיל את השנה בקצב שלי, למרות שכבר היינו לקראת
סופה.
כשהתיישבתי ליד השולחן ראיתי עליו ציורים בעיפרון. בהתחלה
חשבתי שאלו סתם קישקושים, אבל במהלך היום, מאחר שלא הייתי
כל-כך מחובר לכיתה, התחלתי להבין מה אני רואה שם - היו שם
ציורים של מרובעים כועסים, ושל עיגולים מעוצבנים. העיגולים היו
עם העיגולים, והמרובעים היו בקבוצה שניה, בשום מקרה לא
מעורבבים.
במהלך השבוע חקרתי את הציורים, לפחות את אלה בצד שלי של
השולחן, חשבתי שמי שיושב בצד השני אולי חולה, כי אלה נראו
שירטוטים חדשים... לא מחוקים.


כל השבוע הראשון לא דיבר איתי אף אחד, עד ליום שישי בסיום
ההפסקה הגדולה. ממש שתי דקות לפני הצלצול התיישבה לידי בחורה,
קצת עגולה, קצת מלאה. בהתחלה חשבתי שהיא פספסה את השולחן שלה,
או התיישבה לידי כדי להציק. טעיתי. "אתה יודע, היא הלכה בערך
שבוע לפני שהגעת," היא אמרה וניסתה לצוד את עיני. התעלמתי.
"היא הייתה כאן חצי שנה," הוסיפה. היא ניסתה למשוך אותי לשיחה,
ואני - דבר אחד עלה לי בראש "מה היא רוצה ממני?" היא לא הפסיקה
"ואז היא נעלמה, ככה סתם, אין מישהו בכיתה שיודע למה, או לאן."
עכשיו זה כבר הציק לי. "אולי היא מתה," אמרתי מתוך רצון להרחיק
את הבחורה שלא עזבה, היא רק חייכה ואמרה שאולי. התגובה שלה
הפתיעה אותי, הייתי חייב לדעת, אז שאלתי "מי זו?" היא כנראה
שמחה על תגובתי המתעניינת, "זו שישבה כאן. אני יודעת שרצית
לדעת איך קוראים לה, אבל אני לא ממש יודעת, כי אף אחד לא דיבר
איתה, היא רק הייתה כאן חצי שנה, והלכה." שתקנו לדקה, והמורה
נכנסה לכיתה.
"כמה אנשים מהכיתה נפגשים אצל מישהו היום בערב, אתה מוזמן."
היא קמה והתחילה ללכת, ופתאום הסתובבה ובטאה בשפתיה ללא קול:
"יעלי."

בסוף היום, כאשר רציתי לצאת מהכיתה יעלי עצרה אותי, היא סיימה
לאסוף את המחברות שלה לתיק, ונעמדה מולי. הפתיע אותי שהיא שוב
פנתה אליי, היא נראתה כבחורה די מקובלת בכיתה, ואני, מי אני -
בסה"כ התלמיד החדש שכולם התעלמו ממנו במשך שבוע. עכשיו יצא לי
לראות אותה יותר טוב, קודם סתם התעלמתי ממנה. היא הייתה קצת
נמוכה, היו לה פנים חמודות, וחיוך מתוק. חיוך שנדמה כאילו לא
הורידה אותו מאז שחזרה למקומה בסוף ההפסקה. היא שאלה עם
העיניים "נו?" עניתי לה בקול "אוקיי, יש פרטים?" ניסיתי להשמע
שנון, אבל כשחשבתי על זה לשנייה, זה נשמע קצת מתנשא. היא כנראה
הבינה את זה כמו שרציתי כי היא חייכה ואמרה לי שנפגשים אצל
אורי, שישב בתחילת הכיתה. היא הסבירה לי איך להגיע לבית שלו,
ולפתע השתתקה. הלכנו ביחד בשקט ליציאה מבית הספר, וכשהגענו
לשער היא רק אמרה לי "להתראות בערב, דני," והלכה. חשבתי שראיתי
שם קריצה, חיוך בטוח היה שם - מהסוג המתוק ביותר של החיוכים
שהכרתי. רק בדרך הבייתה נזכרתי שאני שונא שקוראים לי דני, אבל
לפחות היא ידעה בערך את השם שלי.

בערב, כשנפגשנו, הגעתי באיחור המתאים... מסתבר שהקדמתי, כולם
איחרו יותר. ההוראות שיעלי נתנה לי היו מדוייקות, הגעתי בדיוק
כמתוכנן, ועדיין מוקדם מדיי. בינתיים עזרתי לאורי, הבאנו כמה
כיסאות וסידרנו את הכיבוד. תוך כדי התחלנו לדבר - הסתבר שזה
היה רעיון שלו להזמין אותי. בנאדם מאוד נחמד. לקח הרבה זמן עד
שהאנשים הראשונים הגיעו, אורי ואני סיימנו את שיחת ההכרות
המתבקשת, והגענו כבר לדברים קצת יותר עמוקים. הוא ידע על
הבעיות שלי עם האנשים בשכונה הקודמת שלי - לא הבין אותן, אבל
ידע עליהן. עיצבן אותי בהתחלה שהוא (ואח"כ כולם) קראו לי דני.
אבל לומדים להתרגל, אולי משנה שם משנה מזל. חשבתי שלהזיק זה לא
יכול. כשאנשים התחילו להגיע התחלתי לקלוט שמגיעים רק אנשים
מהשורות הראשונות בכיתה. זה נראה לי קצת מוזר בהתחלה, אח"כ
פשוט שכחתי מזה.

מאז אותו ערב אני "דני", והסתובבתי רק עם החבר'ה של השורות
הראשונות. אחד הדברים שהכי אהבתי בסגנון של החבר'ה האלה, זה
שהפגישות שלהם היו רגועות - מרתוני סרטים, פגישות שקטות, הצגות
וכו'. לא היה לי ראש למסיבות רועשות, ואף פעם בחיי לא רקדתי,
ככה שהם התאימו לי, ומסתבר שאני התאמתי להם.

הייתה לי מאוד חשובה העובדה שיכולתי לעשות שיחות נפש עם אורי
ויעלי. שיחות שיכלו להמשך אל תוך הלילה, ודיברנו בהן על הכל:
על רגשות, על החיים, על המצב בארץ, ועל כל השאר. אורי היה
הראשון שסיפרתי לו על אבא. לא שהיה הרבה מה לספר עליו, כי לא
הכרתי אותו, והדבר היחיד שידעתי היה שהוא עזב קצת אחרי
שנולדתי. אני חושב שבכיתי כשסיפרתי לו על זה, היה קצת מוזר
לבכות כי אף פעם לפני כן לא בכיתי על אבא.

היו ימים שהייתי מנסה לעבור מקום מהשולחן האמצעי, ולשבת לי
החברים שלי אבל לא יכולתי לשבת שם בשקט, כנראה שהקול שלי חזק
מדיי... תמיד העבירו אותי חזרה לשולחן האמצעי. אז כדי לא
להשתעמם, הייתי מסתכל על הציורים. הייתי תמיד יושב בצד שלי, צד
ימין. עד שהציורים התחילו לשעמם. לקח להם יותר משנה לשעמם
אותי. רק באמצע י"א החלטתי לעבור לצד שמאל. הציורים כבר נהיו
דהויים, אבל עדיין ניתן היה להבין מה יש שם.

יום אחד בהפסקה פנתה אליי בחורה מדהימה, בהתחלה חשבתי שזה סתם,
ואז היא אמרה לי שהיא עוקבת אחריי כבר הרבה זמן, היא גם אמרה
שהעיניים הכחולות שלי מאוד משכו אותה. חייכתי והשפלתי מבט,
שנייה אחר-כך הסתכלתי לה בעיניים, ראיתי שהעיניים שלה חומות,
בדיוק כמו שלי. לקח לה בדיוק שתי שניות להבין את הטעות שלה,
היא הסמיקה, וביקשה להתנצל "רק רציתי להתחיל שיחה, וקיוויתי
שאצדק בקשר לצבע עיניך," היא חייכה בבישנות, ועכשיו היה תורה
להשפיל מבט. "טעית," אמרתי בחיוך גדול. היא הייתה מדהימה, פשוט
מדהימה. לא יכולתי שלא לתהות מדוע פנתה אליי. חשבתי שזו בדיחה,
רק כדי להציק לי. אבל אני, מה אכפת לי, ככל שהבדיחה יותר ארוכה
אני אוכל להסתכל עליה יותר זמן מקרוב. אחרי שתי דקות של שתיקה
היא אמרה "בא לך לבוא אליי במקום להיכנס לכיתה?" לא יכולתי
לדבר, אז חייכתי. השיעור השלישי עבר אצלה בבית. היא גרה קצת
רחוק מבית הספר, אבל היא הייתה שמיניסטית (מה שיותר הפתיע
אותי), אז היא הסיעה אותי. רק בנסיעה היא אמרה ששמה הוא מיכל,
אני כבר אמרתי דני. היא לרגע האטה את המכונית, ושאלה אם זה
קיצור של משהו. "דניאל, כמובן," אמרתי, חייכתי כי שנינו ידענו
ששאלתה מיותרת. היא חזרה והאיצה "אז נקרא לך אלי, החבר הקודם
שלי היה דני. לא אכפת לך איזה חצי של השם מורידים, נכון?" היא
חייכה חיוך מתחכם. השיעור השלישי באותו היום היה השיעור החשוב
והטוב שהיה לי בחיים - למדתי את מיכל. השיעור הפך לשיעור כפול,
ומשולש. תודה להפסקה הגדולה.

אחר הצהריים מיכל הסיעה אותי הבייתה. את שאר היום העברתי
בחדרי, הייתי כל-כך שקוע במחשבות על מה שקרה באותו היום, עד
שלא שמתי לב שהיום נגמר. רק אז גיליתי שיש לי טיול לילי
לבית-הספר, שם שכב התיק שלי, מתחת לשולחן המקושקש.
כשבאתי לקחת את התיק הסתכלתי על השולחן, על הציורים של צד שמאל
והם נראו לי קצת פחות מתוחכמים. היה שם ציור של הכיתה, כאשר
בשולחנות הקדמיים יושבים העיגולים (אותם עיגולים של החצי הימני
של השולחן), ובשולחנות האחוריים המרובעים. כנראה שגם "היא"
קלטה את הקטע של קבוצות לפי מקומות ישיבה. לקחתי את התיק
והלכתי הבייתה. באותו לילה ישנתי את השינה המאושרת של חיי.

את הפרט הכי חשוב בקשר למיכל הבנתי רק למחרת - היא הייתה שייכת
לקבוצת המרובעים. בהתחלה עיצבן אותי שאני מדבר כמו ש"היא"
דיברה, על עיגולים ומרובעים, אבל אח"כ הבנתי שרק אני מדבר ככה,
אז זה לא הפריע לי יותר. בתור חלק מקבוצת המרובעים, מיכל לקחה
אותי לבילויים שלהם - באותו שבוע ביום חמישי רקדתי בפעם
הראשונה, ואהבתי את זה. אף פעם לא השתחררתי כל כך, ומיכל הייתה
כל-כך חמודה באותו ערב, שהתאהבתי בה עוד יותר.

ככל שהזמן עבר התקרבתי יותר לחבורה שמאחורי, כמובן שמיכל הכירה
את כולם (או יותר נכון, כולם הכירו את מיכל), אז הם קראו לי
בשם החדש שלי, ואני מה איכפת לי, להזיק זה לא יכול. מהר מאוד
למדתי איך לשבת בכיפוף הנכון כדי שאוכל לדבר עם יורם (שישב
מאחורי בדיוק). כמובן שלא עזבתי את השולחן שלי... כל פעם
שניסיתי, הוחזרתי (לעיתים ממניעי רשע בלבד לדעתי) למקומי
הקודם. הבילויים עם מיכל והמרובעים גזלו חלק גדול מזמני,
וכמבון שזה בפגע בקשר של אם אורי ויעלי. השיחות שלנו חסרו לי
בהתחלה, אך עם הזמן הכל נשכח. כעת הייתי כולי של מיכל, ושל
החבר'ה שפגשתי כמעט כל ערב: המרובעים, שאין פחות מרובעים מהם.

דבר אחד קצת הפריע לי במרובעים בהתחלה - העובדה שכל דבר שהם
עשו, הם עשו בצורה מאוד מחושבת, לכל דבר הייתה סיבה הגיונית.
לא היה הצד של הרגש, לא היה שום שיקול שאינו שכלי. גם האהבה של
מיכל באה מהראש, ולא מהלב. היא הייתה איתי כי היא רצתה אותי,
היא אהבה אותי בשכל, לאו דווקא בלב.
מיכל אמרה שזה מציק לי בגלל שאני הייתי יותר מדיי עם העגולים.
הייתה תקופה שחשבתי שהיא צודקת (כמובן שמיכל לא קראה להם
עגולים, היא קראה להם יעל, או היעלים. אני חושב שזה בגלל שזה
השם היחיד שהיא הכירה מהם, בזכותי).

הייתי עם מיכל והמרובעים עד סוף י"ב - עד לבגרות האחרונה.
מיכל, שהשתמטה משירות צבאי (מטעמי מצפון), לקחה אותי לשיחה
אצלה בבית אחרי הבגרות האחרונה, כשהייתי מוכן לחופש. ידעתי שזה
נגמר, ראיתי את זה בעיניים שלה. היא היססה קצת ואמרה "תראה,
אלי, כבר כמה זמן אני חושבת שקרה משהו," היא אמרה בקול סדוק
שהתאחה בשניה. היא הוסיפה "חסר משהו שראיתי בהתחלה בעיניים,"
עצרה לשנייה וחייכה "הכחולות שלך," שנינו צחקנו קצת. "התחלתי
להרגיש שאנחנו לא מתאימים, שהאופי שלך שונה מדיי משלי." היא
הביטה בי לשנייה, היססה קצת ואמרה "נראה שאתה מסכים איתי,"
"כן", אמרתי, לא היססתי יותר מדי. האמת, גם אני חשבתי שהגיע
הזמן שנלך לדרכים נפרדות. היא לרגע הייתה בשוק, לא הייתה מוכנה
לזה כנראה. התחבקנו חיבוק אחרון, "זהו? נפרדנו?" היא לחשה
באוזני. החיבוק נמשך עוד דקה שקטה, אחריו עשיתי צעד אחורה
וחייכתי אליה, היא חייכה חזרה. הלכתי לכיוון היציאה מביתה, היא
לא עצרה אותי. לא נפרדנו בבכי, אני יודע שלא הצטערתי על הזמן
שלנו ביחד, אבל גם לא על כך שנגמר. אני יודע שהיא לא התחרטה על
הזמן ביחד. על הפרידה? אני עד היום לא יודע.

בדרך החוצה הרגשתי כמה אני מתגעגע ליעלי, שלא דיברתי איתה
כל-כך הרבה זמן, ולאורי. הם מאוד חסרו לי עכשיו. חשבתי להתקשר
אליהם מאוחר יותר, אבל באותו רגע הייתי עסוק בלצאת מביתה של
מיכל ולהכנס למכונית.
נסעתי ללא כיוון, ולפתע מצאתי את עצמי ליד התיכון. איזשהו דחף
פנימי הוביל אותי לכיתה בה למדתי, כבר הלכתי באינסטינקט לשולחן
שהכרתי כל-כך טוב, ידעתי על כל שריטה וקילוף בו, כל שרטוט
וציור עליו. התיישבתי באנחה קלה על כיסא שלי.
אחרי דקה של מנוחה, הוצאתי מהכיס שלי עפרון, וכתבתי בגדול על
השולחן:
"דניאל שטיין - גליל".