שוב לא הצלחתי להרדם, זאת כבר הפעם השלישית שזה קורה השבוע.
הוצאתי את הפלאפון מהתיק, הסתכלתי וחשבתי לעצמי, "אין סוללה
ועכשיו אני אשחק, ואח"כ אצטרך לחפש את המטען, השם יודע איפה
הוא, המטען הזה".
השם יודע הכל, הוא זוכר בדיוק איפה כל דבר נמצא, תמיד.
השם הוא החבר הכי טוב שלי, הוא גר פה, אפילו שאני לא פה הוא
כאן.
תמיד שאני חוזר מבית הספר או מבחוץ הוא מופיע. כל פעם בצורה
אחרת, כל צורה! פעם הוא היה מרובע עם רגליים וידיים, פעם הוא
היה אפילו אוזן המן או חילזון בלי בית, ממש הכל!
אבל הפעם זה היה שונה, נכנסתי לחדר כרגיל וזרקתי את התיק על
המיטה והוא הופיע. אך בצורה מאוד מיוחדת, הוא הופיע בצורתה של
יעל גולדברג, היא הייתה הילדה הכי יפה בבית הספר ובכלל בעולם
כולו!
שיפשפתי את עיניי למראה היפה שניצב מולי והתקרבתי באיטיות,
שאלתי בהיסוס: "השם זה אתה?", "בטח שזה אני" ענה בזלזול וקפץ
מהמדף למיטה ונשכב. והתחיל לדבר ולדבר, כמו תמיד, אין מצב שאין
לו מה לספר, הוא מספר על העולם שלו, על משימות ששלחו אותו
לעשות, על בנות שהיו לו בחייו ואפילו על איך הוא הציל את השכנה
שלו מלוויתן ששחה לה באמבטיה. ואני, לא אמרתי מילה, רק הסתכלתי
על אותו היופי שנגלה לעיניי.
ואז נשמעה קריאתה של אמא: "יואבי צריך ללכת לישון".
לא עניתי, הייתי שקוע. אבל השם מיד התרומם והתכוון להעלם
כהרגלו.
"רגע, חכה" צעקתי, אל תלך, בבקשה, עוד קצת. "מה פתאום ילד, אתה
יודע שאני צריך ללכת, אני הולך", ענה. "אז... אז לפחות תבטיח
שתחזור בדיוק בצורה הזאת מחר!" ביקשתי, "מה פתאום ילדון, אתה
יודע שאני אף פעם לא חוזר באותה צורה", אמר בזילזול וצחוק
מרושע נשמע בקולו, צחוק שהפך מרגע לרגע לחזק יותר, "אבל בבקשה,
השם" התחננתי, "אל תדאג, נו ילד, הבטחה שלי שיהיה לך עוד רגעים
איתה, מילה שלי!", אמר בקול רם. איך אפשר לסמוך עליך, הרי אתה
נעלם, חוזר ושוב נעלם, אי אפשר לסמוך עליך! החלטתי. לקחתי את
מחבט הבייסבול שאבא קנה לי ודפקתי לו אותו הכי חזק שיכולתי
בראש.
נשמע פיצוץ קטן, שהקפיץ אותי, ותוך שניות נערמו בערימה ענקית
מאות, אלפי, מיליוני מעטפות. היו עליהם כל מיני שמות: מרובע עם
ידיים ורגליים, אוזן המן, חילזון בלי בית הכל. הפכתי שוב ושוב
את הערימה, חיפשתי במרץ עד שמצאתי, את המעטפה הזאת. היה כתוב
עליה באותיות שחורות וברורות "יעל גולדברג" פתחתי בעדינות בלי
לקרוע את המעטפה, ובפנים היה פתק, עם הרבה מספרים ובסוף
באותיות שחורות ובולטות: "לשימוש חד פעמי" ועל זה חותמת אדומה
ועליה: "משומש".

אחרי 10 שנים, סיימתי ללמוד וסיימתי צבא, יעל הייתה חברה שלי,
כבר כמעט שנה, היינו מאוהבים כאילו אין עולם, ותמיד הדהדה לי
בראש המחשבה, שהוא ידע הכל, השם, הוא הבטיח לי שנהיה ביחד.