נהרגתי ביום שבת. ממש בסוף השבוע, כשאלוהים נח, וכנראה לא
השגיח עליי במיוחד.
מצחיק שהמשפט האחרון שאמרתי בחיי היה "אני מת עליך!". אם הייתי
סופר, הייתי אומר שזה אירוני, אבל בגלל שאני סתם אחד, אני לא
רואה את זה ככה. למעשה, לא רק שנהרגתי בסוף השבוע, נהרגתי גם
בסוף החודש האחרון בשנה. ב-31 בדצמבר, ליתר דיוק. מאוחר יותר
התברר לי שבצירוף מקרים מדהים, היום שבו נהרגתי היה גם היום
האחרון של המילניום של אטלנטיס. באותו יום נכחדו גם 75 מינים
של בעלי חיים, אבל זה לא באמת מעניין מישהו.

אבל הסיפור הזה הוא לא על החיים שלי, שממילא היו משעממים בדיוק
כמו החיים שלכם, או על הדרך שבה נהרגתי, אלא על הזמן הקצר
ששהיתי בקיום (לא להתבלבל עם יקום) הבא.

הכל התחיל (או שמא עליי לכתוב, נגמר) באותו לילה, רגעים ספורים
לפני חצות ה-31 בדצמבר. נסעתי לי במכונית החדשה שלי, שקניתי
בשבוע שעבר. הייתי מאוהב עד מעל לראש באוטו הזה, שעלה לי כמה
עשרות אלפי שקלים. חברתי לחיים (הקצרים שנשארו לי), לעומת זאת,
לא אהבה את האוטו מהרגע הראשון שראתה אותו, בגלל צבעו האדום,
עם הפס הלבן החוצה אותו לאורך. מהקומה השלישית בבניין שלי,
האוטו נראה קצת כמו מסלול נחיתה. אז נסעתי לי על הכביש הריק,
נהנה מנהמת המנוע, לא נוסע מעל המהירות המותרת, מרוצה מהחיים.
לפתע פתאום, כמו משום מקום, צצה מולי מכונית אחרת שדהרה ישירות
אליי, ופגעה בי לפני שהספקתי למצמץ או להבין מה קורה.
נרדמתי.

התעוררתי.
המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי היא שאני מת. ידעתי את זה ממש כמו
שידעתי את שמי. המחשבה השנייה שעלתה בדעתי היא שאני עומד.
הסתכלתי סביבי, וגיליתי שאני עומד בתור כל-כך ארוך שאני לא
רואה את ההתחלה שלו. לכל אורך התור שלי הרצפה הייתה מכוסה
במספר "31". עמדתי בתור מספר שעות, עד שהגיע תורי, אך לא
התעייפתי או השתעממתי. לבסוף, הגעתי אל שולחן קטן, שמצדו השני
ישב אדם שאפילו לא הסתכל עליי. ברגע שראיתי אותו אמרתי לו בקול
הכי סמכותי שלי "אני לא מת". ציפיתי לסליחה רשמית ולאיזה
פיצוי, אך הדבר היחיד שהוא אמר לי הוא "אל תהיה מגוכח. ודאי
שאתה מת. אתה הרי נמצא כאן", עדיין בלי להביט בי. אמרתי לו
שאני לא מוכן לשמוע 'לא' כתשובה. הבחור נאנח, סוף-סוף הואיל
להביט בי, הושיט לי טופס כחול, ואמר לי לעבור בדלת שמאחוריו.

מה אגיד לכם, הבירוקרטיה בקיום הבא גרועה יותר מכל מה שאתם
מסוגלים לדמיין. ביליתי 64 שנים רק עד שהעברתי את הטופס הכחול
ליעדו, ועוד כמה מאות שנים נוספות בהעברת מאות הטפסים האחרים
שהייתי צריך להעביר. כעבור מה שנראה כנצח (וכנראה לא היה רחוק
מאוד ממנו), סיימתי עם הבירוקרטיה, ונאלצתי לחכות חמישים שנה
נוספות עד שיגיע תורי לחזור לחיים. כשהגיע תורי, הגעתי למקום
שממנו מחיים אנשים, והקריאו לי רשימת חוקים. קודם כל, הייתי
אמור לחזור לחיים ממש כמה רגעים לפני מותי, כך שלמשך כמה רגעים
אני אתקיים פעמיים בעולם החיים. כמו כן, אני אמור להופיע
בקירוב באותו מקום גיאוגרפי, ובתוך זמן קצר אני אמור לשכוח את
מותי. הסכמתי שוב לכל התנאים, והתיישבתי בכיסא.
לראשונה מאז מותי חשתי כאב.
לראשונה מאז מותי נרדמתי.

התעוררתי.
גיליתי שאני נוהג באוטו. מרוב ההלם ומאות השנים שהעברתי בקיום
הבא, שכחתי לחלוטין איך לנהוג באוטו. כמה רגעים מאוחר יותר
הסתכלתי קדימה, וראיתי משהו דוהר לכיווני. לפני שהספקתי להגיב,
הוא פגע בי. עפתי דרך השמשה הקדמית. בזמן שהייתי באוויר הזמן
כמו עצר מלכת, וראיתי את הכל בהילוך איטי במיוחד. הדבר שראיתי
נראה לי יותר מכל כמו מסלול נחיתה אדום, שנראה כאילו הוא מאחל
לי נחיתה מוצלחת.
נחתתי.

התעוררתי.
גיליתי שאני האדם הראשון בתור שהולך ומתארך מרגע לרגע. לכל
אורך התור שלי הרצפה הייתה מכוסה במספר "1". מסתבר שנהרגתי
בתחילת השבוע. נהרגתי גם בתחילת החודש הראשון בשנה. ה-1
בינואר, ליתר דיוק. מאוחר יותר התברר לי שבצירוף מקרים מדהים,
היום שבו נהרגתי היה גם היום הראשון של המילניום של אטלנטיס.
באותו יום נכחדו גם 80 מינים של בעלי חיים, אבל זה לא באמת
מעניין מישהו.