אני קורא ספר כמו המורה שלי. ברגליים שלובות בישיבה מזרחית
ובספר פתוח למחצה אני יושב, משקל העמודים שעוד לא נקראו נח על
כף יד שמאל ברכות, בעוד יד ימין מחזיקה בכוח את כובד העמודים
עליהם כבר עברתי. כמוהו, ברגע שאני מגיע לשלושת-רבעי העמוד
שמימין, יד שמאל משתחררת מאחיזת הספר וכבר מחזיקה בקצה הדף
השמאלי, מוכנה להעביר עמוד ברגע של פקודה, רק כדי לא לשבור את
זרם הקריאה.
את דרך הכתיבה שלי, לעומת זאת, לקחתי מטולקין. המון תיאורים,
המון צמחים וצבאות נוראים, וגם שיר ושפה זרה ומוזרה מדי פעם.
את ההליכה לקחתי מאחי, גרירת רגלים עדינה בגב ישר, את דעותיי
הפוליטיות מאבי ואת חרדת הנטישה שלי מאמי [וממנה גם נובעת
התלותיות, אשר הבריחה לא-פעם מישהי שאת ליבה לקחתי]. את דעותיי
החברתיות לקחתי מאדם שהפגנתי איתו פעם.

מדי פעם עוברת בי המחשבה שאני צריך ליצור משהו מקורי משלי,
משהו שלא לקחתי ממישהו, דפוס התנהגות שיהיה יחודי לי. אך,
בעצם, גם את המחשבה הזו גנבתי, מבקבוק הפלסטיק של הקולה.