יש לה מן הרגל כזה,
להביט יש לתוך העיניים.
היא מרגישה צורך להיחשף בצורה כלשהי לאנשים
ולתת להם להסתכל לה עמוק עמוק בתוך העיניים.
העיניים שלה מהפנטות. מסתכלים, מזיזים את העיניים אבל חייבים
לחזור.
המבט שלה דורש מבט חוזר. איטי יותר. עמוק יותר.
פעם היא סיפרה לי, שהיא יכולה לקרוא אנשים כשיש מפגש בין
עיניהם.
לדעת פרט בפרט מה קורה להם ומה הם מרגישים בפנים.
בחדרים הכי קטנים של הלב.

כשפגשתי אותה לראשונה היססתי מלהתקרב.
היה לה מבט דיי עצוב וחסר אונים שכזה.
אבל צריך להכיר אותה כדי להבין שהמבט שלה בעצם מאושר. אמיתי.
היא הייתה המקום מפלט שלי.
שיחות איתה הפכו לגן עדן בלתי נגמר. תמיד הצליחה להעלות לפני
חיוך.
לא אחד סתמי שכזה. אחד אמיתי. הכי גדול שאפשר.

לאט לאט, עם הזמן כזה
התרחקנו, בלי שום רצון להתרחק. היה לי נורא קשה בלעדיה.
בלי המבטים, החיוכים, השיחות...
מלאת שמחת חיים ותבונה. בן אדם מבריק היא הייתה.
היה לי חיבור בנפש איתה, שלא יכולתי לתת לקשר הזה לטבוע.

אני זוכר את זה. זה טרי במוח שלי. אני משחזר את הרגעים האלה כל
בוקר מחדש.
ה 26 ליולי. כמה ימים לפני החופש הגדול. יום אחרי שהחלטתי לגשת
ולחדש את הקשר.
הגעתי לבית ספר ואמבולנס יחיד. ישן ועלוב כזה עמד בכניסה.
החברים התגודדו בקבוצות כמה מטרים משם.
היא התאבדה.
בן אדם מלא שמחה היחיד שהכרתי, התאבד.

לקחתי את זה נורא קשה.
היא, שכל הזמן אמרה לי להיות אופטימי ולחייך.
שלימדה אותי לחפש קודם כל את הטוב בכל דבר...
זאת שתמיד נתנה עצה טובה לדיכאון שכיח של גיל ההתבגרות
שמה קץ לחייה.

מה אני אמור לחשוב עכשיו? איך אוכל לשמור על האופטימיות שהיא
הנחילה לי?

בהתחלה זה היה קשה
לאחר תקופה מסוימת הבנתי שהיא העבירה לי את כל שמחת חייה כדי
שאעביר אותה הלאה. בלי שאדע כמה קשה היה לה. כמה רע.

והנה אני פה היום.
יושב וכותב לכל את המילים האלה. כל מה שלמדתי ממנה.
שלחייך זאת התרופה היחידה לדיכאון. אבל לא סתם חיוך, חיוך
אמיתי מעומק הלב.