עוד יום עבר
חלף לו על פניי
כמו רוב הימים בזמן האחרון
וכל הימים זהים
זהים עד כדי פחד
והכמיהה לשינוי
זועקת בי כילד יתום
כנפש יתומה
שזה כל שתשתוקק לו
זה מה שיחיה אותה?
זה מה שייתן לה טעם להתקיים?
אולי...
עוד שיר נגמר
לא העלה בי כלום
לא מחשבה, לא רגש
אטימות מסוימת שולטת
אטימות אכזרית
שכובלת וחונקת
ואפילו הדברים הקטנים
שתמיד החזיקו אותי
הם לא עוד
והחוטים שניהלו את חיי
והניעו אותי כמו מריונטה
נקרעו גם הם

והכל נגמר לאט לאט...
ובלי שאני שמה לב
גם אני נגמרת
נעלמת
ובלי לנסות
אני מוותרת
נסחפת עם הזרם
בלי לדעת לאן

מה עכשיו?