אני יושבת באוטובוס באותה נסיעה רגילה, כבר שש שנים אני נוסעת
בה הלוך וחזור, כל יום.
יושבת וחושבת על הזמן האחרון, התקופה המוזרה הזאת שפקדה אותי.
כבר הרבה זמן אני אומרת לעצמי שאני חייבת לצאת מפה לארץ
רחוקה.
אני יודעת שאני לא אעשה זאת, אני יכולה אבל לא מסוגלת, אולי
מתוך פחדנות, פחדנות לעמוד על שלי, על הרצונות שלי לקום
וללכת.
אולי זה מתוך פחד לפספס את "הקטעים" עם החבר'ה הרי זה ידוע
תמיד שאלה שנוסעים חוזרים "אאוטסיידרים" ואולי זה מהבושה הרי
לחשוק בנסיעה לגרמניה או לפולין זה לא דבר מקובל, "נורמאלי",
אבל מה זה בעצם נורמאלי?

כל שנשאר לי זה רק חלומות, חלומות על מקום רחוק.
בדימיוני אני רואה נערה כהת שיער ועיניים עם עור לבן חלק
כמשי,
עיניה הקטנות מלאות מבט עמוק כאוקיינוס הגדול,
על ראשה כובע ברט לבן שקנתה באיזה שוק המוני בארץ מולדתה,
הוא תמיד הזכיר לה את כאן את הרחובות הקרים והבודדים צבועים
בגוונים אפורים,
פה ושם בצידי הדרך ישנה איזו שלולית קטנה, שאריות מהגשם
האחרון,
שערה הקצר מבצבץ מעט החוצה,
על גופה המחוטב חצאית קפלים בצבע שחור כי הרי גזרה ישרה כמו
סרגל לא יושבת עליה טוב.

הבחור שפוסע על המדרכה ממול מעט מבולבל. הוא מביט בה רגע קט;
על פי גוון שערה משער הוא שהיא לא מכאן, כנראה יהודייה בגלל
אפה שלא סולד, יהודייה יפה עם מראה אירופאי, חושב.
הוא נזכר שיהודיות נשואות מכסות את שער ראשן כמו המוסלמיות רק
על פי צו האופנה.
בכלל יהדות תמיד נראתה לו כדת יותר ליברלית - יותר מודרנית -
אבל עדיין דת.

הוא ממשיך לפסוע לעבר ביתו אי שם ברחוב המקביל במהירות, אחרת
האישה שלו שמחכה בבית עם שני ילדיהם תכעס לגלות שהלחם כבר לא
כל כך חם וטרי מהמאפייה כי בעלה התעכב ברחוב להרהר על יהדות.

פניה, בדיוק כמו בכל יום ויום בחודש האחרון, מועדות לעבר הפארק
ששוכן ליד נהר הוויסלה הגדול,
נהר יפה, מלא סיפורי אגדות על דרקונים ונסיכות.
ראשה הצעיר מרוקן ממחשבות ודאגות; אך רק דבר אחד מעיק על לבה
התמים, האם הוא יבוא הפעם?

נהיה לה קצת שורף בגרון, חסר לה משהו.
היא נעצרת בהמשך הרחוב ליד איזה פאב אפלולי, פותחת את הדלת
וכבר גל חום הודף אותה, לחייה הוצפו סומק אבל בפנים עוד קפוא.
מזמינה כוס נס קפה. המלצר, הטרוד בלנסות ולהשיג את מספר הטלפון
של הבחורה האדמונית שיושבת לידה, שואל: "סוכר?" היא מסרבת
אוטומטית, הרי בשביל מה צריך סוכר זה לא ימתיק את הנשמה.
היא משלמת ויוצאת, ממשיכה במסלולה הקבוע לעבר הפארק. לאחר שתי
לגימות היא מתחרטת על השתייה ומניחה את הכוס בצד הדרך לחתולים.
חושבת, אם לא אני אז שלפחות שמישהו אחר ייהנה מזה.

באזור המערבי של הפארק נמצאת הפינה החביבה עליה.
למה?
אולי בגלל הפסל של פיטר פן שנמצא במרכז.
פיטר פן הילד שלא גדל לעולם, ככה הוא לא צריך להתבגר אף פעם,
להתמודד עם כל מיני בעיות שצצות להן לאט לאט ובמפתיע כל פעם
ומעיקות כל כך בפנים.
האומנם הקנאה מתעוררת?
מסביב לפסל ישנו אגם קטן, בעונה זו של השנה הוא קפוא והקרח
מבריק כמראה.
מתיישבת בעדינות, מרימה מעט את החצאית, משלבת רגליה, גבה זקוף
אך ראשה מעט מכופף.
בוהה עמוקות בפסל של פיטר, משתדלת שלא לפזול לעבר הקרח, מתחילה
לזמזם שיר גרמני עצוב, שיר על מהפכה נפשית.

הוא כבר שנה וחצי פה אבל עדיין לא יודע איך להסביר לאנשים
שעוצרים אותו לפתע ברחוב כיצד מגיעים לכתובת מסוימת בעיר.
לא כל כך ברור לו איך הוא הגיע לפה.
ידידה טובה סיפרה לו שכאן בקראקוב אפשר למצוא שקט, הוא לא ידע
איזה סוג של שקט הוא מחפש אבל זה שקט.
תמיד הוא ייחל שישלחו לו שקט בקופסה מארץ רחוקה; כשזה לא קרה
במשך שנה הוא החליט לקום ולחפש אותו.
בזמן האחרון הוא מוצא את עצמו הרבה פעמים בפארק, בפארק הגדול
הצמוד לנהר הוויסלה.
מדי פעם הוא רואה אותה. הוא יודע שהיא תמיד שם אבל לא תמיד הוא
מצליח להבחין בה.
יושבת לה באותו מקום קבוע, "בפינה של פיטר" כמו שהוא מכנה את
אותו מקום.
הוא אוהב לבהות בה בשקט, זה מכניס לו את השקט פנימה.
הוא לומד ממנה להיכנס בתוכו, להסתכל ולנגוע בנקודות כואבות
ופצועות בנשמה לפתוח אותם.
הוא בוהה בה הרבה אבל היא לא שמה לב, שקועה בעצמה עמוק עמוק;
היא כנראה מחכה למישהו, הוא חושב בלבו, אבל למי?
היום לפתע הוא שם לב, שיש לה מבט קפוא.
לא פעם יצא לו לתהות אם יפה לה לחייך.
לפעמים מעיק עליו שהיא שם, יושבת במבט הקפוא שלה.
הוא רוצה להוכיח לעצמו שהוא לא צריך אותה בשביל לקבל שקט, שהוא
לא צריך להציץ עליה מדי פעם, הרי מיהי בכלל?