אני ראויה לזה, לא?
עמלתי על עצמי רבות וקשות כדי שיגיע לי לאהוב כמו שצריך,
שיאהבו אותי בלי תנאים, שיאהבו את כולי. אני ראויה.
אני לא חושבת שהייתי ככה אי פעם. אחרי כל השטויות שהיו לי...
לא הייתי ככה, שקטה בתוך עצמי, כואבת ולא יודעת למה, אדישה,
כאילו משותקת.
בדר"כ אפשר לראות עלי, אני מאוד שקופה במצבים קיצוניים. שמחה
מטורפת מצד אחד, או עצב מצד שני.
כאילו אבד לי הביטחון, ואני פשוט לא מוצאת אותו.
אולי אני פשוט מכינה את עצמי לסיטואציות שיקרו. זה טוב להתכונן
לפעמים. לפחות במקרה שלי, כשאני מגיעה למצב מסוים ונתקעת,
כאילו אף אחד לא לימד אותי איך צריך להתנהג עם כל האנשים
האלו.
כאילו אני צופה מהצד, כאילו זה עוד אחד מהסרטים שראיתי כל
חיי... מרוב שאני רגילה לצפות, כשזה קורה לי - אני שוכחת
להשתתף.