מרדפים זה לא חלק מהאישיות המוצהרת שלי. יותר נכון להגיד שזה
גם לא מוכר בסביבה שלי.
ולמרות הכול יש לעתים לכל אחד ואחת מאיתנו את הצורך לבצע מרדף.
גם אם זה לא מכוון.


שלהי צהרי היום ואני חשה צורך לצאת לטיול אוורירי. לאחרונה אני
חשה מאוד חנוקה בתוכי ויש בי צורך לפרוץ לאוויר העולם.
אחרי כשעה שבה כבר שקעתי היטב בתוך השלווה והשמש שהייתה בחוץ,
צלצול טלפון הוציא אותי משלוותי הנבנית.
"עינב, את זוכרת שאת עובדת הלילה?" כן, אין ספק שרק דברים מסוג
אלו יכולים לגרום להרגשת המחנק. "אין בעיה, אני בדרך הביתה",
עניתי והתחלתי להתקדם לכיוונו.
שעתיים יותר מאוחר כבר המתנתי להסעה שכמו בכל פעם בחרה לאחר
בלמעלה מ-20 דקות. בינתיים, בעודי ממתינה, זמזמתי את הלהיט
התורן והסתובבתי מצד לצד.
"שלום", אמר הנהג במבטא הרוסי, "איך התגעגעתי לריח של הבושם
שלך, איפה היית?" עבדתי, איפה הוא חושב שהייתי? פשוט השתדלתי
לישון בלילות כמו שכל אדם רגיל אמור.
התיישבתי במיקום הרגיל שלי בהסעה, ליד החלון בצד שמאל של
המונית. אני אוהבת להתיישב שם, לשים מוסיקה ולחשוב.
פתיחת דלת המונית העירה אותי. הפניתי פניי לאחור וראיתי אותו.
"שלום", הוא אמר. "אהלן", עניתי. אני רואה אותו כבר חודש בהסעה
אבל מעבר לשלום שלום זה לא ממש התפתח. הוא נמנה על האוכלוסייה
שאני נהנית לשנוא למרות שהוא נראה שונה מהם. ולמרות הכול, הפעם
גם החלטתי לאחל לו יום נעים, שלא יחשוב שאני לגמרי שונאת אותו,
אולי רק קצת. במהלך הנסיעה הגעתי למסקנה אחת מוחצת, הבחור ליגה
מעליי, ייתכן שאפילו שתיים, והוא כנראה לנצח יישאר בתור
פנטזיה, אז אולי שווה לדבר עם הפנטזיה קצת יותר בשביל שהיא
תהיה קצת מושגת אבל לא לגמרי בהשגתי.
עבר עוד חודש ושלום שלום המשיך להיות האידאל במחוזותינו.
המסיבה שעמדה בסיומו של היום החדש שעמד בפתח מאוד הדאיגה אותי,
הן בגלל שאני שונאת מסיבות שאנשים מהעבודה מעורבים בהן והן
בגלל שאני צריכה להתאים בגדים.
הגעתי למסיבה מחוזקו במספר רב של חברות מהעבודה. במהלך המסיבה
השתדלתי לעשות בעיקר דבר אחד. ליהנות.
במהלך המסיבה כמובן שעיניי נעו למיטב הכיוונים בגלל שאני מאוד
מאוד מתאמצת להכיר כמה שפחות אנשים במקום עבודתי. ולפתע ראיתי
אותו. ניגשתי להגיד שלום, כי הרי זה האידאל וחזרתי לפינת
הריקודים שבה עמדו חברותיי. שאלות לשמחתי לא נשאלו משום שזה
נראה מאוד רגיל שנפנה אחד לשני.
במהלך הערב לא נעשו פניות מכיווני לכיוונו, להפך, ולמרות הכול
הוא בהחלט נמנה על האנשים מהם נפרדתי לשלום בסוף הערב.
מישהו תפס את ידי מאחורה. "יפה לך השער ככה." הסתובבתי וראיתי
כי הבא ברשימת הפרידות כבר למעשה תפס אותי קודם.
"המממ תודה", חייכתי בחיוך מבויש ובחוסר הבנה טוטאלי לגבי מה
הבחור רוצה ממני מכיוון שלראשונה עשיתי את העיצוב הנוכחי
בשערי.
רגע, רגע זאת לא פעם ראשונה. בעצם הפעם הראשונה הייתה לפני כמה
משמרות. שזה אומר בעצם שהבחור צופה עליי?! אוי ווי, מעכשיו
אסור לסדר את התחתונים, אסור לחטט באף, מה יהיה? אני לא אחוש
יותר לבד במהלך משמרת...
החודשים עברו ומדי פעם יצא לנו להיתקל, בין אם במודע ובין בלא
מודע, והשיחות בהתאמה התפתחו משלום שלום לכמה משפטים שלמים.
לאחרונה, הבטחתי לו מספר פעמים איסוף הביתה וכל פעם בהתמדה
הייתי מבריזה לו בצורה אחרת. עד לפני זמן די קצר הצלחנו למצוא
שילוב של משמרת שבה אוכל לפצות אותו על ההברזות הנמשכות.
לקחתי אותו הביתה באחת מן הפעמים בה סיימנו משמרת במקביל.
"רוצה לעלות אליי לקפה?" חשתי אי נוחות בתחילה, זה נראה לי
מאוד לא במקום אבל החלטתי שנעלה, למה לא. הוא עייף אני עייפה,
זה לא יוכל להימשך יותר מדי זמן. עלינו למעלה ובדרך פגשתי את
אבא שלו. אבא שלו שונה ממנו במלוא מובן המילה, או ליתר דיוק
הקשר בינו לבין אבא שלו מבחינה חיצונית מקרי בהחלט.
התיישבנו במרפסת הבית שלו והתחלנו לשוחח. בתחילת השיחה חשתי
מאוד לא נוח ואפילו קצת לא רצויה, אבל ככל שהשיחה התקדמה
התחלתי לחוש נוח, נוח יותר משחשתי נוח בתקופה האחרונה עם
מישהו. הוא הקשיב, הוא שיתף, זאת בפירוש לא הייתה שיחה חד
צדדית.
רמזתי לו לאחר זמן מסוים בעדינות שהגיע זמני ללכת כי לא נעים
לי להישאר יותר מדי וגם כי יש לי עוד דברים לעשות.
כמנהגנו בדור הזה בסמוך לדלת ביתו רכנתי על מנת לתת לו נשיקה
על הלחי. והוא בתגובה העניק לי נשיקה בשפתיים.
הייתכן שהמרדף נגמר? או שבעצם הוא רק מתחיל?