אני רוצה לצרוח, אבל כמה באמת זה יעזור.
אני רוצה לברוח, אבל מה לעזאזל זה יפתור.
בין המון שבילים שיש לפני,
שהציבו לי כך פתאום חיי,
אני לא מצליחה למצוא את השביל הנכון,
שזה שיביא לאותו פיתרון.

הבלבול שעוטף את גופי,
הענן שמרחף במחשבתי.
הגשם מעיניי,
האודם בלחיי.

אני לא רוצה להיות פה, כולם רואים את זה...
אני לא יכולה להרגיש, יש מסביבי קיר זכוכית.
אם אשבור אותו אני אפצע,
ואם לא, אני אשאר כלואה.

המבחן האמיתי זה האם יש חיים שכלואים,
ומה אם אתה זה שעושה את זה לעצמך?