דני היה השוטר הכי יפה בנפה, היה לו שיער שטיני חלק שכזה גבוה
ונאה, מאוד נאה, עיניים כחולות  שאפשר היה להיטבע בתוכם בקלות,
שתי גומות עמוקות, והגומות, אייייי הגומות, וקול , קול כזה
מתמשך ומרשים, איך אפשר יותר מזה לתאר, מה עוד אפשר יהיה
להגיד,  ודני אהב אותי, ואני דווקא אותו, נכון שלפני היו עשרות
בנות ונשים שהתאהבו בו אולי אפילו מאות, והוא הבחין, לא עבר על
החוק, לא הלך עם קטינות, אבל הן היו מתאדות באותה המהירות בערך
שהיו באות, והוא היה מבוגר כבר ממני באיזה עשר שנים, כל החברים
שלו תמיד שאלו אותי, תגידי? עשית לו כישוף? את עושה כשפים?
וצחקו, אבל דני אהב אותי ואני אותו על באמת,  שנים ארוכות,
למרות שהיום שעות אני מנסה לזכור מתי בעצם הכרתי אותו לראשונה
ואיך בכלל התפתחה לה האהבה המופלאה והמסובכת הזאת? אבל מה זה
חשוב, דני היה קורא לי בשם חיבה, אף פעם לא בשמי, הוא אמר שהוא
חולם עלי המון בלילה וחסר שימלמל אותו והיא תשמע, כי אז הוא
ימצא את עצמו בחדר חקירות חשוך ומאיים והוא לא יצא משם אלא
לאחר שישבר ויודה, והוא עדיין לא התארגן לעזוב את הבית שהוא כל
כך מרגיש בו איש מת, איש מת.
אני די הבנתי אותו, הרי היו לו עשרות אולי מאות, אז מה? כל
לילה הוא ימלמל שמות, רק שמות, זה ממש מפחיד, הכי בטוח חשבתי,
בלי הסתבכויות. האמת, תמיד חשדתי שבעצם הוא הולך על שם חיבה
אחיד, אבל אותו בכלל לא הטריד שכל החברים שלו בנפה יודעים, וגם
החברים שלי, בכלל השכנים שלי, הם בכלל חשבו שהוא בעלי, החברים
שלו היו באים איתו לפעמים לשתות בהפסקה את הקפה, ודני היה
אומר, שהוא לא יודע מה הוא יעשה אם ביום בהיר אחד אני כבר לא
ארצה, הוא היה אומר שהוא ירגיש פשוט נכה, אז מת הוא היה בבית,
אהבתי אותו ובטח שלא רציתי שיהיה גם נכה.
לי זה בכלל לא היה משנה, לא רציתי בכלל להתחתן, אפילו לא רציתי
שיתנחל, דני ידע שאלו לא סתם מילים, הוא ניסה פעם אחת לבוא עם
השקיות והבגדים, הוא ידע שאני מתכוונת לכך במלוא מובנם של
המילים.
דני אהב אותי ואני אותו, בחוזה לדירה השכורה הוא עזר לי וחתמנו
בשמי ובשמו, אחרי שנה עברנו דירה, ועוד דירה. דני היה מתקשר
ושואל מה שלומי ואם הייתי במקרה חולה הוא אפילו היה מגזים, היה
קופץ ומביא לי תרופות ומשהו טעים, הוא היה רך ועדין ומבין, אני
הייתי מקשיבה לו והוא היה מקשיב, הוא עבד במשמרות של לילה אחר
צהרים ושל יום, המשמרות של הלילה היו הכי מדליקות, יכלתי לצאת
לחברים לחברות ולבלות, לפעמים גם איתו, רוב הלילות איתו
בסיורים היו שקטים ונעימים לא היה כמו היום כל כך הרבה
אירועים, כל כך הרבה עבריינים, פעם היו מפגשי ניידות קצת אחרי
חצות, קונים אבטיחים ומפוצצים על הכביש על המידרכות ואוכלים
וצוחקים, למה תמיד כשאני כותבת זכרונות נדמה לי שעברו איזה מאה
שנים לכל הפחות, ודני היה דואג לקחת אותי ולהחזיר אותי בשלום,
וככה לפנות בוקר לפני שהשמש היתה מתחילה לזרוח, לעלות, דני
ואני היינו בעולם שכולו טוב, שכולו רק שלנו, הוא היה גן עדן
עלי אדמות.
לפעמים הוא היה בא, פתאום, בלי שום סיבה, בשקט בשקט שלא להעיר
את הנסיכה, מניח את הראש על הכר, לכמה דקות, לנוח, אחר כך היה
נותן לי נשיקה, רכה, שלא להפריע לי לישון במנוחה, הייתי שומעת
אותו נועל את הדלת, ומחייכת.
השותף שלו היה מחפה עליו, דני היה מספר לי שהוא לא מאמין, שהוא
לא היה מאמין לו שהוא לא הולך לחפוזים, במשך הזמן והימים, הוא
היה מחבק אותי ואומר, אני לא מאמין על דני, אני מסרב בכל תוקף
להאמין, ואני הייתי עונה לו בחיוך נחשי, חפוזים, חפוזות אה?
חפוזות אתה חושב, קטנות, קטנטנות, פיצפונות כאלה, אתה לא קצת
מגזים? והיינו צוחקים. הוא היה מקסים השותף הזה, היה איש טוב,
כל הזמן ניסה לתקן ולהטיף לנואפים ולסוררים.
בערב אחד קרה אסון, בלתי ניתפס, השותף שלו נרצח, כדור אחד בראש
סתם כך, כדור פילח את הלב ואת הנעשה אי אפשר היה להשיב.
דני היה ביום חופשה כשזה קרה, זה היה נורא, פתאום הוא השתנה,
היה עצוב מאוד, לא יכל לשאת את המכה.
דני לא הצליח לחזור לעצמו, יצא לו הרוח מהמיפרשים, הלכה לו
שמחת החיים, והשגעונות, דני התחיל לחשוב שהחיים בעצם קצרים
מידי, ובכה, ושהכל בולשיט, ושהוא רוצה להיות מאושר, בזמן
שנותר, באמת מאושר עם משפחה אוהבת ויציבה. הוא ממש התפרק, זאת
היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה, הוא בכה, ובכה, ובכה.
פעם הלכתי איתו לבקר, אתם יודעים, בעיר המתים, הוא עמד שם
ובהה, כל הזמן חזר ואמר, מי יודע? מי יודע אם זה לא הייתי צריך
להיות אני? חיבקתי אותו ואמרתי, זה לא, זה לא, תאמין לי, אין
החלפות ואין הנחות אצל אלוהים, והוא עמד וצחק וצחק, צחקתי גם
אני.
היו לנו הרבה רגעים שכאלה, הרבה רגעים.
וכך הייתי תמיד בשבילו, מאהבת אם אוהבת מנחמת גם כותל מערבי,
ואני מודה גם הוא היה שם תמיד בשבילי.
ואז שוב דני היה מחבק אותי  והיה אומר, מה אני אעשה? כשלא
תיתני לי יותר קרדיט? כשיותר אותי לא תאהבי? אני חושבת שאף אחד
באמת לא הכיר את דני, חוץ מהשותף שלו שמת לו, ואני.

את יודעת? החלטתי, אני לא יכול יותר לסבול, אני עוזב את הבית
לתמיד ובקרוב, הוא אמר לי על פניו היו נסוכות פנים רציניות,
רציניות ביותר, את מבינה? הוא שאל? אני מתכוון לזה במלוא מובנם
של המילים.
לי היו סיבות טובות, המון סיבות שלא לרצות שיעזוב, שזה לא ילך
אחרת, הייתי על הקרקע, מציאותית, אף פעם לא האמנתי באגדות.
רונית? בחורה שהכרתי הוא אמר, סתם, ידידה של ידידים, היא
התאהבה בי, מה הפלא? שאלתי? לא, באמת, רוצה שאתגרש, שאתחיל
איתה חיים חדשים, זה יהיה טוב בשבילי, הוא אמר, ואת, את... אני
ממש שמחה בשבילך אמרתי, אני אוהבת אותך, נשאר ידידים טובים,
אתה יודע שאתה תמיד תהיה בשבילי הרבה דברים, חשובים ויפים,
זכרונות הכי מתוקים.
דני המשיך לבוא מידי פעם לבקר, כשהיה עצוב, או כשהיה לו משהו
שמח לבשר, לשאול לשלומי, לפעמים סתם להתייעץ, עוד איזה כמה
שנים, והיינו מספרים האחד לשני את כל הסיפורים, הטובים, הרעים,
השמחים והעצובים, היינו מסתגרים לכמה שעות, ומתחבקים צוחקים
ובוכים, לפעמים לא היינו מתאפקים והולכים, לעולם שכולו טוב,
שהיה רק שלנו, בזה היינו בטוחים.
אני לא יודע מה אני אעשה אם יגמר לי הקרדיט אצלך, אם יום אחד
לא תרצי לראות אותי, הוא היה אומר לה תמיד גם כשהיה בא מהצפון,
גם כשנולד לו בן חדש, גם כשאת הבן הראשון הוא חיתן.

אתה יודע? יש לי משהו חשוב לספר לך, אמרתי לו ביום מין הימים,
אחרי איזה שתים עשרה שנים, על הפנים שלי היו נסוכים מבטים
רציניים, אני מתחתנת אמרתי לו לדני, אתה מבין? דברים קורים,
אבל אתה, אתה תהיה בשבילי תמיד, נשאר ידידים? נכון? נישאר
ידידים?
אבל את תמיד אמרת שלא... דני גמגם, דברים משתנים אתה יודע...
גם אני גמגמתי, דני היה המום, חיוור, העיניים שלו הכחולות
והיפות הביטו בי, והם דמעו, אני נכה, אני מרגיש נכה, הוא סנן
כמה וכמה פעמים, את מסוגלת להבין?
אני מבינה, בטח שאני מבינה, אני אוהבת נכים, הדמעות חנקו את
גרוני, אתה תמיד תהיה חבר שלי, אח שלי, בן שלי, אבא שלי,
אלוהים שלי, אתה בשבילי הכל, חיבקתי אותו חזק חזק, וצעקתי, אני
אוהבת אותך אמרתי, נשאר ידידים? נכון? נישאר ידידים? נכון?

את דני לא ראיתי מאז אותו היום, לא פעם אחת אני כל כך מתגעגעת
אליו, אפילו חשבתי לחפש אותו במדור, קרובים נעדרים. לראות
אותו, מה שלומו, ואם הוא עדיין נכה, או כבר אותי שונא, ואם הוא
חי...  ולשאול אותו למה באמת הוא לא יכל לתת לי קרדיט פעם אחת,
רק פעם אחת, שהרי חוץ מזה הוא נתן לי הכל, הרבה אושר ובכלל...


24.2.06