"לא, לא היית שם בשבילי...", אבטיפוס. זה השיר החילוני הראשון
שברוך נתקל בו. הוא קנה ביום שישי ידיעות אחרונות בתחנה
המרכזית בתל אביב וקיבל קלטת עם אוסף שירים. השיר הזה היה כלול
בו והוא תפס את תשומת ליבו. הוא הקשיב לשיר כשהוא יושב מהורהר,
עם עצמו, מבלי שיהיה לו את מי לשתף במחשבותיו ובתסכוליו. החלטה
של רגע, הוא חיפש את מספר הטלפון של דור, אותו פגש במדרחוב
בראשון לציון והתקשר אליו.

עברו דקות של מבוכה עד שדור נזכר במי מדובר וכשראה שברוך
מגמגם, הוא הציע לו להיפגש במוצאי השבת בקניון הזהב בראשל"צ.

בצהריי השבת, לאחר הסעודה, שכב ברוך במיטתו וקרא ספר שלקח
מהספרייה העירונית בראשל"צ וכשקרא לו אביו לתפילת מנחה, הוא
מיהר להטמינו מתחת למזרן.

מייד עם צאת השבת, בזמן בו אמור היה ברוך לצאת לישיבה לסדר
חסידות של מוצ"ש, הוא הלך ברגל ליציאה מכפר חב"ד. כל הדרך הוא
פזל לצדדים בחשש שמישהו יזהה אותו. כשהגיע לצומת הוא מיהר
לעלות על האוטובוס, רק אז יכול היה לנשום לרווחה.

דור חיכה לו בכניסה לקניון, כאן, בין המון חילוני, ברוך הרגיש
בטוח. הם התיישבו בבית קפה ושקעו בשיחה. ברוך סיפר לדור על
הרהוריו בקשר לדת ועל ההתלבטויות שלו כיצד ואם הוא יוכל להמשיך
במסגרת הקיימת.

"מה הבעיה?" שאל אותו דור "אתה יכול לצאת בשאלה".

ברוך נאנח. מפיו של דור זה נשמע פשוט כל כך. לקום יום אחד
ולעזוב. אך הוא ידע שהסיפור מורכב יותר. "המשפחה שלי תנדה
אותי" אמר לבסוף...

הם שתקו זמן רב. דור לא יכול היה להתמודד עם מה שאמר ברוך. הוא
התקשה להבין כיצד הורים יכולים לנדות את בנם ולגרשו מהבית רק
מפני ששינה את אורח חייו.

הם ישבו עוד זמן רב, שוחחו ביניהם על הדת, התווכחו על פוליטיקה
ולבסוף נפרדו כשדור אומר לברוך "תשמור על קשר".

כשחזר ברוך לביתו, חכתה לו הפתעה. אביו, חיכה לו כשהוא רותח
מזעם. הוא מצא את הספר שהיה מוחבא מתחת למזרן של ברוך. את
המכות שספג באותו יום, מבלי יכולת לפצות את פיו ולומר משהו,
הוא לא שכח עוד זמן רב.

הוא הרגיש מיואש. מיום ליום הלכה והתחזקה בו התחושה שהוא לא
יוכל לעזוב את הדת. שהוא לא יוכל לעזוב את משפחתו ולצאת לעולם
החילוני עד שיום אחד, צלצל הטלפון הסלולרי שלו. על הצג הופיע
המספר של רועי...

-     -     -

לאחר השיחה עם ראש הישיבה, הרגיש רועי שהזמן הולך ואוזל. הוא
חש צורך להגיע להחלטה סופית ולממש אותה. לכאן או לכאן.

יום אחד, הגיע לחדרו בפנימייה אביו של אחד משותפיו לחדר
ולתדהמתו גילה שם עיתון ידיעות אחרונות מונח על מיטתו של רועי.
בתוך כמה דקות התכנסו צוות הרבנים של הישיבה במשרדו של ראש
הישיבה והגיעו למסקנה שלא ניתן להמשיך ולהחזיק את רועי בישיבה.
הייתה זו תקופת ההרשמה לישיבות והם לא יכלו לראות כיצד הורים
מבכרים ישיבות רבות אחרות על פניהם. הייתה זו פגיעה חריפה
בישיבה. פגיעה בשמה הטוב.

ראש הישיבה קרא לרועי לחדרו והודיע לו שהוא חייב לעזוב את
הישיבה.

רועי היה בשוק. הוא לא תיאר לעצמו שאי-פעם יגיע למצב הזה. הוא
פחד לחזור הביתה ולומר לאביו שסולק מהישיבה ולכן החליט שזה
הזמן המתאים לעזוב.

הוא חייג למשרד ה.ל.ל. בירושלים ודיבר עם רינה, המתנדבת שענתה
לו. הוא סיפר שהחליט לעזוב וביקש את עזרתם.

רינה הבהירה לו שהם נמצאים בבעיה. רועי נחשב עדין ע"פ חוק
לקטין שהוריו הם האפוטרופוסים עליו ולכן, כל התערבות של ה.ל.ל.
וניסיון שלהם למצוא לרועי מקום מגורים יכול להוות עילה להגשת
כתב אישום כנגדם בגין חטיפת קטין. רועי הרגיש נבגד. הוא ציפה
מה.ל.ל. שיקבלו אותו בזרועות פתוחות ובמקום זאת הוא חש לא
רצוי. הוא ניצל את שעת הבוקר, שעה בה ביתו היה ריק מבני
משפחתו, נכנס, ארז מספר בגדים, לקח עמו מעט כסף שחסך ויצא.

כשהתרחק מעט, החליט שעליו לכתוב מכתב. הוא מיהר חזרה ושרבט את
המכתב הבא:

       
לאבא ואמא היקרים,

קשה לי לכתוב לכם את המכתב הזה אבל, אין טעם להסתיר את האמת.
אני עוזב עכשיו את הבית אחרי שהגעתי למסקנה שאני לא יכול
להמשיך ולחיות באורח חיים דתי.
אני יודע שאם הייתי נשאר לגור בבית, לא הייתם מרשים לי להיות
חילוני ולכן אני בוחר לעזוב מרצוני.

להתראות, רועי

       

רועי הכניס את המכתב לשקית התפילין של אביו ומיהר להתרחק
מהבית. הוא לא ידע להיכן ללכת והחליט לנסוע אל אחד המקומות
היחידים שהכיר. התחנה המרכזית בתל אביב. במשך כל היום הוא שוטט
בתחנה עד השעה אחת בלילה, אז ניגש אליו מאבטח והודיע לו כי
התחנה ננעלת.

רועי החל להסתובב באזור התחנה. הוא לא ידע לאן פניו מועדות.
כך, כשהוא לבוש בלבוש חרדי ותיק גדול על כתפיו, הוא שוטט
ברחובות. כשעבר בסמטא חשוכה בין התחנה החדשה לישנה שמע לפתע
קול מהשיחים.

הוא הסתובב וראה אישה מוזנחת, שיניה רקובות. האישה פנתה אליו:
"רוצה?" רועי נבהל "מה?" שאל. האישה השיבה בלי להתבלבל "מציצה
50 ש"ח, חדירה 100 ש"ח". מבועת כולו, מיהר רועי להימלט מהמקום.
הוא עלה על מונית שירות של קו 5. המונית הובילה אותו אל הטיילת
שם, על החוף, הוא העביר את שארית הלילה.



המשך יבוא...