זה לא מכתב קצר. למען האמת הוא אפילו די ארוך. אז רגע לפני
שאתם נכנסים אליו תיישרו את הכיסא, תנשמו עמוק, תנסו להיזכר
איך זה מרגיש שאוהבים מישהו מאוד ותתחילו לקרוא בלי להיות יותר
מדי ציניים. זה שווה את זה.

24.12.05
מכתב ליעל שהוא גם ברכה ליום הולדת 22 (ומחולק לשם הנוחות
לשמונה קטעים)

1.
אלוף משנה נביה מרעי נהרג ב-1996 במהלך פעילות מבצעית ברפיח.
תשע שנים מאוחר יותר, במצפור הקרוי על שמו ובנוכחות מרבית
ההנהגה הדרוזית, כיבדנו אנו, חיילי גבעתי, בנוכחותנו את זכרו
בכך שישבנו על כיסאות פלסטיק מרחק חמישים מטרים מהבמה והאזנו
לכל עשרים הנואמים שעלו לבמה בזה אחר זה (וכמו כן לזמר שהפליא
בין נאום לנאום להתעלל בשיריו של בועז שרעבי).
מתוך סקרנות בלבד ניסיתי להתעמק בנאומים הנדושים ("הדרוזים הם
אומה אמיצה", "הדרוזים שפכו את דמם במלחמות ישראל", "ישנה ברית
דמים בין האומה הדרוזית ליהודים בארץ ישראל") עד שעלה לבמה
האלוף במילואים עוזי דיין (בן אחיו של משה דיין שנהרג במלחמת
העצמאות) ובנאום אישי שיתף את הקהל בתחושותיו ובמחשבותיו על
השכול.
הוא סיפר שאביו נהרג במלחמה כאשר הוא היה בן מספר שבועות בלבד.
כשגדל ודרש בעניין אביו היו עונים לו בני המשפחה והקרובים
ש"במותו ציווה לנו את החיים". המשפט הזה, סיפר עוזי, רדף אותו,
וכל ניסיון שלו לגעת בשכול הפרטי שלו נידון תמיד להתנפץ אל מול
אותו משפט אימתני. שנים מאוחר יותר, ולאחר שהפך בעניין פעמים
רבות, הוא הגיע למסקנה שבמותו של אדם מצווה האדם את מותו בלבד
ולא את החיים. מוות לשיטתו הנה הנקודה בה האדם חדל מלחיות. אין
בה ולו מוסר השכל או משום קשירת קצוות עלילה אלו ואחרות שנותרו
פתוחים עד לאותו הרגע. לעתים מגיע המוות כאשר האדם מוכן
לקראתו, זקן ועייף לאחר חיים ארוכים ומלאים, ולעתים מופיע
המוות קודם זמנו ואוסף לחיקו צעיר שחייו היו עוד לפניו.
בנאומו, ניסה עוזי לדבר אל הרגשות הכמוסים של בני משפחתו של
נביה מרעי, אלו שאיבדו בעל, אב, אח ובן. אלו שבשבילם מותו לא
מסמל "מופת של ברית הדמים בין האומה הדרוזית ליהודים בארץ
ישראל".
מכיוון שאני לא שכלתי אדם קרוב במהלך רוב שנותיי, הנאום של
עוזי דיין הקסים אותי, הוא הציג בפניי מערכת סבוכה של מחשבות
וניסיונות לוגיים ורגשיים להתמודדות עם סיטואציה שהיא רחוקה
ממני אך קרובה ללבם של רבים אחרים. עוזי הילד נאלץ להתמודד לא
רק עם הכאב כי אם גם כנגד הפתרון שניתן לו. אם נדמה את החלל
שבנפשו של עוזי נעדר האב כסימן שאלה גדול, הרי "התשובה" לאותו
סימן שאלה הייתה אותו משפט עליו חזרו באדיקות קרוביו. לא מדובר
בתשובה רעה, חלילה, העובדה שעוזי מאוחר יותר כפר בה לא פוגמת
ברלוונטיות שלה, הבעיה עם התשובה הזו היא העדר הנימה האישית
שבה. העדר ההסבר.
בעוד שהתשובה לשאלת החלל אותו מתיר השכול הייתה זהה לגבי כל
הכואבים, הרי שהכאב של עוזי היה אישי.
הנוסחתיות נעדרת הנימה האישית נמצאת בכל אספקט של חיינו;
בחגיגות יום הולדת אנו מאחלים זה לזה אריכות ימים ומזל טוב
וזאת למרות שהשמחות שלנו נוטות להיות שונות משמחות האחרים.
בלוויות אנו מייחלים לאבל ש"לא ידע עוד צער" וזאת למרות שהשכול
הוא אישי לגמרי, מדוע שהנחמה המוצעת תהיה זהה? אנחנו מוכיחים
את קיום האני ע"י המחשבה ("אני חושב משמע אני וכו'"), למרות
שברור לנו שמדובר בפאנץ' ליין מעט "תלוי באוויר" (והדבר חבל
ביותר, ולו מפני שמדובר בהוכחה פשוטה ואלגנטית כל כך שברגע
שהיא מפורטת במלואה היא מאבדת את מידת הקלישאתיות הדובקת בה
כאשר היא מנוסחת במשפט קליט אחד). אנחנו טוענים שקשה יש רק
בלחם (וגם אותו אוכלים), וזאת למרות שברור לנו שהקושי שונה
מהותית בין אחד לשני, ובוודאי שדרכי ההתמודדות איתו שונות.
ומרימים תמיד כוסית "לחיים", כלום איך ברכות ראויות אחרות מלבד
זו?
הבנת את הנקודה.
הבעיה אינה בתשובה אלא בהעדר הנימה האישית שבה. אנחנו לא
כופרים בתשובות, אנחנו רק מנסים להפוך בהן, לשייף את קצותיהן
ולהתאים אותן לשאלות שהניסוח שלהן ייחודי רק לנו. אנחנו בונים
גשר של מילים והסברים בין הבעיה לפתרון וע"י כך אנו יוצרים
ביניהם קשר וכך התשובה חדלה מלהיות קלישאה ואנו יכולים לקבל
אותה.
בעצם ניתן לומר שהתשובות לבעיות המהותיות איתן אנחנו מתמודדים
דורשות לרוב לא יותר משורה, אך בכדי להבין אותן ולקבל אותן
עלינו לבנות תילי תילים של הנחות ומחשבות הנבנות זו על גבי זו
ובעזרתן אנחנו מבססים את הקשר בין הבעיה לפתרון.

2.
נדב אוהב לספר אנקדוטה פיזיקלית שהולכת בערך כך: "פעם כשהיית
רוצה לדעת מה המרחק בין הכפר בו אתה גר לעיירת המחוז היית לוקח
את מורה הדרך המקומי שהיה עולה ביחד איתך אל ראש הגבעה שמעל
הכפר, הוא היה מצביע אל עבר נקודה באופק ואומר לך שהעיירה
נמצאת במרחק שלושה ימי רכיבה על חמור בכיוון הזה.
"השיטה הזו", מעיר נדב הערת אגב, "היא כמובן שיטה פרימיטיבית
לחלוטין; מרחק, כפי שיודע כל ילד, נוהגים למדוד ביחידות קבועות
כגון מטרים, יארדים, מיילים וקילומטרים. אי אפשר להעלות על
הדעת שפרימיטיביים אלו היו רציניים כאשר ביטאו מרחק ע"י מכפלת
זמן במהירות קבועה.
"היום לעומת זאת", חוזר נדב אל הסיפור בשביל לסיימו בקריצה,
"האמצעים המודרניים ביותר בעזרתם אנחנו מודדים מרחקים גדולים
במיוחד הנם חישוב המרחק בעזרת 'שנות אור'. מונח זה מבטא את
המרחק אותו עוברת קרן אור (הנעה במהירות 300,000 קילומטרים
לשנייה) במשך שנה שלמה. משמעות הדבר היא שהמדענים המתקדמים
ביותר שלנו מחשבים כיום מרחקים בדיוק באותה השיטה בה חישב מורה
הדרך מלפני אלפי שנים - על פי מספר ימי הרכיבה על גבו של
חמור".
סיפור נחמד.
פעם, בשעה ששטפתי כלים, ניגש אליי דודו וביקש ממני שאעשה
בעבורו דבר מה שדרש ממני הרבה מאוד זמן ומאמץ. מכיוון שהייתי
עסוק למדי ולא הייתי מעוניין במשימה שהוא הטיל עליי עניתי לו
ש"אין לי זמן". דודו השיב לי ש"אין כזה דבר 'זמן', זמן זה משהו
שאנשים המציאו".
אל תביני לא נכון, אני ידעתי שאנשים המציאו את הזמן, לא באמת
חשבתי שהחלוקה השרירותית של היום לשעות ולדקות מעניינת מישהו
חוץ מהאנושיים. ידעתי שזמן זו הדרך שלנו להסביר שינויים שאנו
יכולים לתפוס לאורך ציר של פעילות המתרחשת סביבנו או על ידנו.
אני אפילו מכיר את הטענה הגורסת שזמן, בניגוד לכל מימד אחר
(כמו אורך, רוחב ועומק), הנו חד כיווני (כלומר, ניתן ללכת
במרחב קדימה או אחורה, ימינה או שמאלה, פנימה או החוצה, אך
בזמן ניתן להתבונן רק לאחור ולנוע רק קדימה, בקצב פחות או יותר
אחיד).
בלשנים מחפשים את המשמעויות של המילים, הם מנסים להבין מדוע יש
צורך בשתי מילים המבטאות את אותה התחושה ("שמח" ו"עליז") ומה
משמעות הדבר? (והתשובה תהיה ככל הנראה - מדובר בשני ביטויים
שונים מעט של אותה התחושה. דקויות).
הם מחפשים קשר בין מילים בעלות משמעות דומה (נעל ומנעול), תרים
אחרי מקורותיה של מילה וגלגוליה השונים.
למען האמת זה די דומה לחיפוש סלבריטאים באילן היוחסין שלך. אני
למשל קרוב רחוק של היינריך היינה, או כפי שסבא נוהג לומר "פעם
פרה שלנו רעתה בשדה שלו", וככל שאני מתבגר אני יותר ויותר נוטה
להאמין שהוא אכן התכוון בדבריו לפרות.
פיזיקאים מחפשים את הקשר בין כוחות ואלמנטים שונים. איינשטיין
היה הראשון לקשור  את האנרגיה, המסה והמהירות (ובכך לטעון שהם
ברי המרה).
אני טוען שמרחק, זמן ואנרגיה קשורים זה בזה. לשיטתי דבר מה
יכול להיות רחוק ממך בשל העובדה שאתם נבדלים זה מזה במיקום,
אבל אתה גם יכול להיות קרוב מאוד אל אדם מסוים והמרחק ביניכם
יהיה אסטרונומי מפני שמה שיפריד ביניכם יהיה אוקיינוס של זמן
ואנרגיה הנדרשת בשביל שתתקרבו.

3.
אני מאמין בחלק מן העקרונות האקזיסטנציאליסטיים. לפחות כפי
שאני תופס אותם, אני לא באמת מתיימר להבין את השיטה הזו
במלואה.
אלבר קאמי, בספרו "המיתוס של סיזיפוס", מנסה לפתור את בעיית
האיבוד העצמי לדעת. הוא שואל "למה אנחנו לא מתאבדים?" (ואף
מקדיש פרק שלם שהוא משום הקדמה לספר כולו, ובו הוא מונה את
הסיבות לכך שאדם רציונלי חייב לרצות להתאבד; הפרק הנ"ל הוא כל
כך מייאש שלאחר שסיימתי לקרוא אותו בהחלט חשתי צורך לפתוח חלון
ולקפץ ממנו. למזלי אני גר בקומת קרקע).
הפתרון האקזיסטנציאליסטי לבעיה נשמע בערך ככה: "המציאות והדרך
שבה אנחנו תופסים אותה הנה רק כלי משני במערכת השיקולים שעלינו
להפעיל בשביל לקבל החלטות".
בעצם ניתן לומר שאקזיסטנציאליסט טוב הוא אחד שלא מחשיב יותר
מדי את המציאות האובייקטיבית המתחוללת סביבו.
את הספר חותם העיבוד המודרני של קאמי אודות סיזיפוס המגלגל אבן
ענקית במעלה ההר עד שהיא מתדרדרת מקצה ההר אל תחתיתו והוא נדרש
לחזור על פעולת סחיבתה מעלה במאמץ אינסופי וחסר כל סיכוי.
אני חייב לציין שלא ירדתי לסוף דעתו של קאמי בעניין הנמשל של
גרסתו למיתוס המפורסם. לא הבנתי מה הוא רצה להגיד לי ואיזו
נחמה, אם בכלל, הוא מציע לי, הקורא ההדיוט.
אבל דבר אחד כן הבנתי, ואותו דודו הסביר לי פעם. במילים של
דודו זה נשמע בערך ככה: "תדע מתי אתה סוחב את האבן אבל תדע גם
מתי אתה לא סוחב אותה". או שאולי אלו היו המילים שלי ודודו
בעצם אמר משהו כמו: "כשסיזיפוס יורד במורד ההר לאחר שהאבן
התדרדרה אל מורדותיו הוא לא סוחב שום אבן".
מה שדודו אמר לי זה שישנם שלבים בחיים בהם קשה לנו; אנחנו רצים
עם אלונקות, ידיד קרוב נפטר, חברה זורקת אותנו, הפסדנו כסף,
נכשלנו במבחן. הרגעים הללו הן הנקודות בהן אנחנו סוחבים אבן
ועל כן מותר לנו לחוש את כל כובד משקלה ולחוש את כל אותן
תחושות עצובות המתלוות לסיטואציות שתוארו. "אבל" הוא אומר,
"ברגע שסיזופוס בדרכו מטה בחזרה אל האבן הוא לא סוחב דבר, אם
גם בדרכו מטה הוא ימשיך לראות את האבן בעיני רוחו ולסחוב אותה
בלבו הרי שהאבן ניצחה את סיזיפוס; אבל אם הוא יידע למתוח את
הרגעים בהם הוא לא סוחב דבר וליהנות מהפרחים בצדי הדרך,
מקלילות ההליכה, מהאוויר הצלול, אזי הוא ניצח את האבן".
אין בפתרון הזה משום תכלית לחיים, החיים מנקודת מבט רציונלית
הם שרשרת של מאמצי שווא (זאת מפני שבסופו של דבר אנו נמות,
במוקדם או במאוחר, וכל הישג שהשגנו יירד לטמיון). המטרה היא לא
לסחוב את האבן לאחר שזו כבר נשמטה מידינו ולנסות למתוח את
הרגעים בהם אנו לא סוחבים דבר לכדי נצח. זה האושר. להרחיב את
גבולותיו של טוב זמני עד כדי שנדמה אותו לנצח.
תיקון עולם ילווה לעד במאמצים כבירים, כישלונות מפוארים
(ומפוארים פחות) ואכזבה. נסי למצוא את ההצלחות הקטנות, את רגעי
החסד, ולהרחיב אותם בדמיונך לכדי נצח. ותמשיכי להאמין, בניגוד
לכל מה שאומרת לך המציאות.

אמא אומרת שרוב הזמן אנחנו רחוקים מאוד מהפנטזיה, מדי פעם
בנקודות מסוימות אנחנו מתקרבים. נדמה לי שיש לי אמא פסימית.

חשבתי שהשיחה בינינו תשבור אותי, חמש מילים שהסכמת לומר, "אתה
יודע שזה לא יקרה". כמו סכין.
אבל היא לא שברה אותי כי באמת ידעתי שזה לא יקרה, לא במציאות.
אני לא אעבור לקיבוץ, את לא תעברי לגור איתי, ואנחנו לא נגדל
ילדים יפים על המדשאות של הקיבוץ. ולא, לא יהיה לנו עץ בננות
בגינה.
אבל זה לא משנה, מה שהגיוני שיקרה ומה שאכן יקרה הם לחלוטין לא
רלוונטיים. מה שרלוונטי הוא העובדה שאני מחזיק בפנטזיה ואת לא
שוללת אותה. אם את תגידי לי שהפנטזיה שלי מגונה בעינייך, דוחה
אותך, אזי יכאב לי. המציאות היא בסך הכל כלי משני, תוצר של
חלומות שחלמו קודמינו; העתיד, מעורפל וחמקמק מטבעו, ייוולד
מהחלומות שלנו.

4.
מירב אומרת שהדרך היחידה לקיים מערכת יחסים בריאה היא למחוק את
מערכת היחסים המשמעותית הקודמת. אני עונה לה מן המוכן את
התשובה הרגילה שלי; שאני לא יודע איך אפשר לאהוב מישהו ואז
פתאום להפסיק. היא עונה לי שחייבים להפסיק. בדרך כלל יש לי
תשובה מנצחת אבל היא פתאום כל כך יפה בעיניי שאני נותר בלי
מילים. אחר כך ולנטין לוחש לי שכדאי לי להתחיל איתה.
זה מצחיק כי כבר המון זמן לא מצאתי את עצמי ללא מילים. זה
דווקא די נעים. ומטופש. ונעים להרגיש מטופש.
ולנטין אומר לי שכשאני ניגש לבחורה אני צריך להגיד לעצמי בלב
שאני מלך העולם, הכי יפה, הכי נחמד, לנפח את החזה באוויר ולדעת
שהבחורה שמולי פשוט חייבת להיות מוקסמת ממני.
ולנטין הוא בכלל ילד, קטן ממני בשנתיים, אבל דווקא הוא הוכיח
אותי על כך שמראש אני משפיל את ראשי ומדבר עם אנשים מעמדה
מתגוננת, כמו אני מכיר בכך שאני שווה פחות (ובשל כך גם מגיע לי
פחות).

5.
אני רואה בזמן האחרון הרבה כוכבים נופלים, ריסים שנשרו, עוגות
יום הולדת ומסוקים (אם נלך ע"פ הגישה הקדשניקית הגורסת שכל
דבר שהוא הנו סימן למזל טוב בעקבותיו ראוי להביע משאלה).
הבעיה שלי מתחילה ברגע שבו אני צריך להביע משאלה. אני שואל את
עצמי - מה אני רוצה? למה אני מייחל? על מה אני מפנטז?
לפעמים אני מייחל לקרבה, כל קרבה, של מישהו. לפעמים אני רוצה
חברה. לפעמים היא מישהי ספציפית, לפעמים דמות ערטילאית. לפעמים
אני לא רוצה בהכרח שמישהי תהיה חברה שלי אלא יותר חשוב לי שהיא
תאהב אותי. להיות נאהב. לפעמים אני מתחכם ומבקש להיות מאושר.
פעם גם יצא לי לבקש להצליח לסיים סיפור. אולי אפילו את הספר.
איזה כאב ראש, לפעמים בלילות מטאורים כשאני לבד בחוץ מתבונן
בכוכבים נופלים מהרקיע אני מייחל שהם יפסיקו ליפול ואני אוכל
להפסיק לחשוב על מה אני באמת הכי רוצה וכל העניין יהיה הרבה
יותר פשוט. אבל אז אני נזכר שלא עד כדי כך טוב לי שאני יכול
להרשות לעצמי לא להביע משאלות כלל.
בכל מקרה, מעולם לא ביקשתי שלום כלל עולמי או פתרון לבעיית
הרעב בעולם. כמה אנוכי מצדי.

6.
דברים שאני אוהב ביעל:
את הצחוק שלך ואולי אפילו יותר את הדרך שבה את מחייכת. את השער
שלך ואת הריח המיוחד של הקרקפת (ולא, אני לא מתכוון רק לשמפו
הוואי הירוק אלא לנימה האישית הדקה שלך אותה תמיד ניתן לזהות,
לא משנה במה את חופפת), את הפתקים הקטנים שאת כותבת, את
האס.אמ.אסים הקצרים (שלכאורה לא אומרים כלום אבל לפי שגיאת
ההקלדה הכי פשוטה או בחירת המילים הכי בנאלית אני יכול לדעת אם
את שמחה כשאת כותבת את ה-SMS הזה או עצובה או חוששת). את
הסוודרים הפולניים כי למרות שאני צוחק עליהם - כשהם עלייך הם
יפים. כשאת מחבקת מכל הלב וזה הכי נעים בעולם. הדרך שבה את
מצליחה להפתיע אותי לגמרי בכל פעם מחדש למרות שאני חושב שאני
מכיר אותך כמעט לגמרי. כשאת מזמזמת שיר טיפשי. כשאת פותרת תשבץ
וממש אפשר לראות איך מילים מתערבבות לך במוח, מנסות לקבל צורה
של פתרון. כשאת מסתפרת קצר והתספורת עושה אותך ממש ילדה קטנה
ושובבה. אבל גם כשאת מאריכה שער ופתאום את ממש אישה יפה.
כשהשער נדבק לך ללחי אחרי לילה של יותר מדי שינה (או שבמקרה
בכית קצת). כשאת מתרגשת מהמון דברים שאנשים בוגרים מנסים לעמעם
לגביהם את התחושות. כשאת אוכלת משהו שטעים לך. כשאת משחקת
במשהו ופתאום נהיית תחרותית. כשאת רואה משהו ממש יפה בטיול ואת
חייבת לספר את זה למישהו. כשאת מספרת משהו מצחיק על אבא שלך.
הצניעות שלך, הכנות, רוחב הלב, (אני יודע שזו קלישאה אבל בכל
זאת- ) ההסתכלות בעיניים ובגובה העיניים, הדבקות, הנאמנות,
העובדה שאת לא נסחפת לדברים שנראים לך לא ראויים מלכתחילה.
הדרך שבה את מחזיקה את כוס המשקה, הסנדלים שלך, הגרביים, הדרך
שבה את מסתכלת במראה, איך שאת רוקדת. חלומות שאת חולמת ואחר כך
מספרת לי עליהם. שיחות שאת מנהלת עם חברות שלך ואני מקנא שאני
לא גם הן. פשטידה טעימה שהכנת. סטיקרים שאת ממציאה. ציורים
קטנים שאת משרבטת בשולי המחברת. שיחות ארוכות איתך מאוחר
בלילה. כדורי שלג שאת זורקת לכיווני. הדרך שבה את זורקת את
הקוביות בשש-בש. שאכפת לך ואת אוהבת גם את הילדים שכמה שעות
קודם הפריעו לך וגרמו לך לצעוק עליהם. צעיפים שאת קושרת
לצוואר. הרצאות על שחיטת בעלי חיים שגורמות לך להשתוקק
להמבורגר. ציטוטים מספרים/סרטים שאת מכירה כמעט בעל פה. כשאת
עושה אפצ'י. כשאת דואגת לי. הצורה (המוזרה) שאת מוצאת לעצמך
כשאת יושבת על כיסא. כאפיות שאת מאלתרת. העיניים שלך,
והברכיים, וכפות הרגליים. כשאת שקועה בספר. או מכינה שיעורים.
איך שאת מרימה גבה אחת. או עושה חיקוי של רקפת. בדיחות
שמצחיקות רק אותך.

7.
תרד זה טעים.

8.
מזל טוב ורק אושר היישר מפס הייצור שבגן העדן הייחודי רק לך.


אוהב
גור.