New Stage - Go To Main Page

עודד רבן
/
רגישות

הרופאים אבחנו אצלי מום נדיר בלב. אמא שלי אמרה שכבר מהלידה
היא שמה לב שמשהו אינו כשורה, שונה מאחיי הגדולים. היא לא
הצליחה לעמוד על טיבו המדויק, אלא רק התלוננה בפני רופא המשפחה
שיש לי מצבי רוח משתנים. הרופא כמובן ביטל אותה כלאחר יד וטען
שהיא מדמיינת, אבל אמא שלי התעקשה שלא הייתי תינוקת רגילה.
כילדה, אנשים סביבי תמיד סברו שאני עושה הצגות ומנסה למשוך
תשומת לב. לאחר שעברו מספר שנים ומצבי הרוח לא חלפו, ההורים
שלי החליטו לקחת אותי לייעוץ. אבא חשב שאני בסך הכול קצת "דרמה
קווין", אבל אמא לא ויתרה. אני זוכרת איך ישבתי אצל פסיכולוג
הילדים, צעצועים מפוזרים על שולחנו וציורים תלויים על הקיר
מסביבי, והוא התחיל לשאול אותי שאלות. השבתי לו בהססנות, מנסה
לרצות אותו באמצעות תשובותיי. נפגשנו פעם בשבוע, היינו משחקים
יחד, קוראים סיפורים והוא היה מבקש שאספר לו על חוויותיי
מהשבוע שחלף. לא זכורים לי אירועים רבים מהתקופה הזו של חיי,
אך זכורות לי הרבה דמעות. דווקא הפגישות השבועיות אצל
הפסיכולוג היוו שעה של כיף, והייתי מאוד נרגשת לקראתן.

ההורים המשיכו לקחת אותי לפגישות עם הפסיכולוג במשך שנה. ייתכן
שהייתי ממשיכה ללכת אליו, אלא שביום הראשון של כיתה א', בדיוק
כשנכנסתי לכיתה בפעם הראשונה, התעלפתי. כל מה שזכרתי מאותו רגע
הוא תחושת פחד חזקה מאוד שהציפה את לבי. רק כעבור מספר שנים
סיפרה לי אמא שממש התכווצתי ונעשיתי כחולה. אמא שלי החישה אותי
לחדר מיון, ואחרי שחזרתי לאיתני, התחילו לבצע בדיקות שונות
בניסיון לאתר את הסיבה להתמוטטות. רוב הבדיקות שנערכו לי היו
תקינות, אך בדיקת הלב על ידי מומחים הראתה איזשהו פגם, וייעוץ
גנטי שנערך בעקבותיה חשף את המום - אני סבלתי מ"סינדרום הלב
הרגיש". הייתה זו תסמונת נדירה, כמעט לא מוכרת בעולם הרפואה
פרט למספר מקרים בודדים. הרופאים אמרו שהלב שלי פשוט "מרגיש
יותר", וכל גירוי רגשי מתבטא אצלי בעוצמות לא נורמאליות, שהלב
מתקשה לווסת. מכיוון שלא היה ידוע על טיפול פשוט לבעיה זו,
הומלץ להורים "להישאר עם היד על הדופק", ואם אגיב בצורה חריפה,
להגיע איתי למיון, שם ייתנו לי זריקה לטשטוש. מדי מספר חודשים
אירעה התמוטטות עצבים קלה, ובבית החולים כבר הכירו אותי בתור
"הילדה הרגישה", ומאוחר יותר "הנערה השברירית". למדתי בדרך
הקשה ליצור לעצמי מערכת הגנה חיצונית. לא התחברתי בקלות, מסרבת
להפקיר את הלב הפגיע שלי בידי הילדים האחרים סביבי. כל אותן
קביעות שילדים "יכולים להיות מאד אכזריים" הוכיחו עצמן יותר
מנכונות, וסף הפגיעות שלי הרי היה ממש נמוך. הריב המשמעותי
הראשון שהיה לי עם חברה טובה, טיפשי ככל שהיה בהסתכלות לאחור,
הותיר צלקת קטנה בלב שלי. בניגוד ללב של אנשים אחרים אצלי
הצלקת באמת הייתה קיימת, ובמעקב השנתי שלי בבית החולים כל
הרופאים באו לראות אותה על מסך גדול. עם השנים נוספו צלקות
נוספות שהשוו ללב שלי מראה מנומר.

ייאמר לזכותם של הוריי, שהם באמת ובתמים ניסו לטפל בי בכפפות
של משי, ונזהרו שלא "לעצבן לי את הלב". כשראו שאני ממעטת לצאת
לבלות עם חברים החליטו לאמץ כלב. החלטה זו הוכיחה עצמה כמוצלחת
במיוחד. לונה הייתה כל מה שחברה צריכה להיות: טובת לב, חכמה,
אוהבת לשחק וחשוב מכל, מעולם לא אכזבה אותי. אמנם התמונה
שמצטיירת הינה קודרת להפליא, אך ברור שהיו ל"מצב שלי" גם
יתרונות. חיי היומיום, על אף שיכלו להיות כואבים עד מאוד, כללו
הנאות מרובות. הייתי מבלה שעות על גבי שעות בצפייה בסרטי
שחור-לבן. הייתי מרותקת לכל אותן קלאסיקות קולנועיות, שרבים
מבני גילי מצאו משעממות כיוון שלא כללו אפקטים מרובים. דמעות
של אושר היו שוטפות את פניי עם כל סיום רומנטי לסיפור אהבה.
מוזיקה הפכה להיות נדבך מרכזי בסדר היום שלי. הייתי נשכבת
במיטה, מביטה על התקרה שהייתה משובצת באותן מדבקות זוהרות של
כוכבים. שכבתי שרויה בעלטה גמורה מלבד פס אור דק שבקע דרך
החריץ תחת הדלת, מאפשרת לתווים לדגדג את בית החזה שלי, ואז
מגבירה עוד את הווליום, נותנת למוזיקה ממש לעסות לי את הלב.
היו אלו שעות נהדרות, ונראה היה שהן הופכות את הפגם שלי ליתרון
של ממש. הייתה זו דרך חיים עבורי, והמשכתי בה גם לאחר שהתבגרתי
ועזבתי את בית הוריי. לצבא לא גויסתי כמובן. אף אחד בצה"ל לא
התכוון לגייס בחורה עם פרופיל 21 לבבי. הם לא היו מוכנים לקחת
את הסיכון, ומכיוון שחשבתי שעדיף להיזהר, ויתרתי על אופציית
ההתנדבות.

עד שפעם אחת לא נזהרתי, זה כל מה שהיה דרוש. פגשתי את גיא
באוזן השלישית, בעודי מחפשת סרט ישן שעדיין לא הזדמן לי לראות.
שנינו בחרנו באותו הסרט. גילינו זאת רק בקופה. בתחילה נמנעתי
מלהחזיר מבט, אך בסופו של דבר לא הצלחתי להתאפק מלהציץ ומבטינו
נפגשו. אחרי מספר מבטים חטופים הוא ניגש אליי והציג את עצמו.
השבתי באותה מטבע, ואחרי מספר משפטים של שיחת חולין, הסתכנתי
ושאלתי אם הוא מעוניין להמשיך את השיחה על כוס קפה. היה זה צעד
נועז ולא אופייני מצדי, אך הייתה לי תחושה טובה לגביו. מכיוון
שהיה יום בהיר וחמים בחוץ, החלטנו לטייל מעט בעיר בחיפוש אחר
מקום להתיישב בו. נסחפנו בשיחה בעודנו משוטטים ברחובות. הייתי
כל כך שקועה עד שפתאום הבחנתי בכך שאני נמצאת באזור שאינו מוכר
לי, אבל לא דאגתי, גיא הוביל אותי בין סמטאות וקיצורי דרך
כמדריך מיומן. לבסוף נתקלנו בבית קפה קטן וסימפטי ששכן בחצר
קטנה עמוסה בצמחייה. בכלל לא שמתי לב שהזמנו, ואפילו התבלבלתי
מעט כשהמלצרית הביאה את הקפה שלי. המשכנו בשיחה קולחת, מחליפים
חוויות מסרטים ישנים, משתפים אחד את השני בסצנות שהכי ריגשו
אותנו, ברגעים שגרמו ללבנו לרטוט. הלב שלי שחה בבריכה עמוקה של
מילים ארוכות ומבטים ממושכים, ותחושה נעימה נשלחה לכל איברי
גופי. היה זה ערב נגוע בעננים של קסם, ושערותיי סמרו מכמות
החשמל הסטטי שהיה באוויר. השיחה התחלפה בשתיקה ארוכה, אך לא
כזו של מבוכה, כי אם שתיקה של הסתכלות עמוקה, כאילו מישש במבטו
את הצלקות שמנקדות את לבי. גיא הושיט ידו ונגע ביד שלי,
והרגשתי איך זרועי רועדת באופן בלתי נשלט. לבסוף, כשעמדו לסגור
את בית הקפה בשל השעה המאוחרת, ביקשנו חשבון וגיא ליווה אותי
עד המכונית שלי. נפרדנו בנשיקה רכה, שפתינו בקושי נוגעות, אך
אפילו רפרוף זה הצליח לטלטל את האגם החמים שבו שחה הלב שלי מצד
לצד. למחרת הגיע הטלפון המיוחל, וחיוך בלתי מחיק נמתח על פניי
כשקבענו להיפגש בשנית. משם דברים זרמו באופן טבעי, ללא משחקים
של אגו וכבוד. האופן שבו גיא נהג בי, כל כך עדין ומתחשב, מאוד
הרגיע אותי והפיג מעט את החשש התמידי שקונן בי.

הצלקות אשר בלבי החלו להבריא. בדיקת המעקב השנתית שלי הראתה
זאת. יצאתי ממשרדו של הרופא נרגשת, מחכה בקוצר רוח לפגישה
נוספת עם גיא. הקשר שלנו נמשך כבר כחודשיים, אך עדיין התרגשתי
כמו בפגישה הראשונה. אחרי שעתיים, שנמתחו כמו מסטיק, הוא הגיע
ונסענו יחד לחוף הים. גיא הוליך אותי לעבר פיסת חוף שקטה
ונשכבנו על החול, מניחים לגרגירים לעטוף את גופינו. התנשקנו
ארוכות, לשון אחת משחקת עם חברתה, והתפתלנו זה בזרועות זו
במחול אהבה סוער. התחושה הייתה כה חזקה עד שהרגשתי שאני חייבת
להתנתק מעט. התבוננתי בנו מן הצד, מרחפת מחוץ לגופי. ההתנתקות
הקלה מעט את העומס אשר היה מופעל על הלב שלי בשל סערת הרגשות
הנוכחית. היה זה שיא חדש בהיסטוריית מערכות היחסים הפרטית
שלי.

בשבועות הבאים הסערה שככה מעט. הלב שלי החל להתרגל לכמות
הגירויים החדשה, ויחסינו נכנסו לשגרה מסוימת. בדיוק כשהתחלתי
להרגיש בנוח, ברקיע הגבוה בו ריחפתי, חלה התפנית. היה זה יום
שישי, והייתי אמורה להיפגש עם גיא לארוחת ערב, אך הוא התקשר
לבטל בתואנה שמצבו בכי רע, ועליו ללמוד למבחן. החלטתי לנצל את
הזמן ולעשות טיול קצר לחוף הים. חיפשתי את אותה חלקת אלוהים
קטנה בה היינו שקועים בריקוד אהבים, בכוונה לשכב על החול ולתת
לקול הגלים לשחק עם לבי ולתת לתחושה הנפלאה לחזור ולשטוף אותו.
אחרי שעה קלה של שוטטות מצאתי את פיסת החוף הקטנה, אך הופתעתי
לגלות שהיא הייתה תפוסה על ידי זוג שהיה שקוע ברגע אינטימי.
הסטתי את עיניי, מנסה שלא להפר את פרטיותם, אך מייד הפניתי את
מבטי חזרה אליהם. משהו בהם נראה לי מאוד מוכר. עברו מספר רגעים
עד שזיהיתי את ראשו של גיא מגיח מבין פיתולי גופה של הבחורה
ששכבה לצדו. הרגשתי את הוורידים בצווארי הולמים בחוזקה ואת
ראייתי מתערפלת במהירות. תופי קונגו גדולים הלמו בתוך חזי,
מאיימים לפרוץ דרך העור. הייתי על סף קריסה. הסתובבתי לאחור,
מתעלמת מקריאותיו של גיא שהבחין בי בינתיים. בצעדים כבדים
דידיתי אל המכונית, ועזבתי את המקום בחריקת בלמים. עיניי היו
כבדות בשל אגמי הדמעות שהצטברו בהן, והיה לי קשה להמשיך
ולהתבונן בכביש. הספקתי לעצור בצד הדרך רגעים מעטים לפני
שאיבדתי את ההכרה.

התעוררתי בבית החולים עם כאב איום בבית החזה שלי. היה זה כאב
קשה מנשוא. התחושה הייתה גרועה בהרבה מכל מה שעבר על הלב שלי
עד כה. כל צלקות העבר נראו כמו שריטות קלות לעומת החור שנפער
לפתע בלבי, והרגשתי את הדם בורח דרכו ועוזב את גופי. הדקירות
בחזי לא פסקו לרגע, ואף התגברו בכל פעם שחשבתי על גיא. כפי
שחששתי, מצבי הרפואי הידרדר. הרופא שטיפל בי טען שהלב שלי,
שהיה מאוד רגיש מלכתחילה, איבד לגמרי את יכולת הוויסות שלו. כל
תחושה קלה נבנתה והגיעה לעוצמות שלא ניתן לתארן במילים. התברר
לי ששכבתי במיטה מזה שבועיים, והתרופות השונות שקיבלתי הצליחו
אמנם להשיב לי את הכרתי, אך לא חל שיפור במצבי הלבבי. אם לא
יחול שינוי משמעותי, הלב שלי יקרוס במהלך הימים הקרובים. היה
לי קשה לשמוע משהו פרט לדופק שהלם ברקותיי. הגוף שלי היה מורכב
מלב עצום, שמילא את פלג הגוף העליון שלי, בעוד ששאר האיברים
הצטמקו ונוכחותם לא הורגשה עוד. בפינה הבחנתי בקבוצת הרופאים
שהתלחשו בינם לבין עצמם. לבסוף הם הפסיקו את ההתייעצות והתקרבו
לעברי. "ישנה אופציה ניסיונית", פתחו ובקולם גוון של חשש. "אני
מוכנה לכל", השבתי, קוטעת את המשך ההסבר. "מדובר בהליך מסובך
ביותר", הסבירו הרופאים מבלי להתייאש. הם יעטפו את הלב שלי
בעטיפה של חומר ספוגי, מעין צמר גפן רפואי שילופף סביבו, ויגן
עליו מפני גירויים חיצוניים. סף הריגוש שלי ישתנה משמעותית, כך
הבטיחו, בתקווה עד לרמה של אדם נורמלי. הם פירטו רשימה ארוכה
של תופעות לוואי וסיכונים שעלולים לצוץ במהלך הניתוח או
לאחריו, אבל אני כבר לא שמעתי כלום. הלב שלי כאב כל כך, והכאב
קרן לאוזניים כך שכל הקולות סביבי נשמעו עמומים ויכולתי רק
לראות את השפתיים של הרופאים נעות בזמן שהושיטו לי את טפסי
ההסכמה לניתוח. חתמתי ללא השתהות מיותרת, מתקשה להזיז את היד
בשל הכאבים החדים. הדבר האחרון שזכור לי מההכנה לניתוח הוא
הרגשה של כאב מלווה בפחד מהלא נודע בעודי שוכבת בחדר הקר,
עירומה, כשעל גופי פרושות מגבות חמות וחומר ההרדמה החל
להשפיע.

תחושת פחד זו הייתה התחושה החזקה האחרונה שחשתי בחיי. עברו
מספר חודשים מאז הניתוח. את התחבושות שהיו כרוכות סביב בית
החזה שלי הורידו מזמן. "חזרת התחושה ללב עשויה לקחת זמן",
הצטדקו הרופאים, אך ברור שגם להם לא היה מושג קלוש לגבי
הסיכויים. רציתי לכעוס עליהם, רציתי לכעוס על כל העולם, אך הלב
שלי לא היה מסוגל לחוש עוד כעס, אפילו לא על גיא. איבדתי
תקווה, כמעט לגמרי, אך עדיין אני חוזרת מדי פעם בחסות החשיכה
אל אותה פיסת חוף שקטה, בניסיון להציף חזרה אל פני השטח את
הזיכרונות המסתתרים בלב שלי מאחורי חומה של חומר בידוד. וכך
אני עומדת יחפה על החול, מקשיבה בו זמנית למוזיקה שבוקעת
מהדיסקמן ולגלים הנשברים על החוף, אך הצלילים אינם מצליחים
לחדור מבעד לחומר הספוגי, נכשלים בניסיון לעורר בלבי רגש
כלשהו, בין אם שמחה ובין אם עצב. העיניים נשארות יבשות, והלב
ממשיך להחריש.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 15/3/06 23:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עודד רבן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה