הכל ירוק, שקט ושלווה אלו הדברים היחידים שמורגשים בסביבה.
שומעים מרחוק נחל זורם, הוא משמיע קולות עליזים כשהוא פוגע
באבנים ועוקף אותם, כאילו מחליף איתם כמה בדיחות בדרך.
אם מישהו היה טועה לכאן בטעות, בוודאי היה חושב שזה גן עדן,
העץ הגדול והירוק שעמד שם כאילו רק כדי לשבת מתחתיו, תלוליות
הדשא והגבעות הקטנות והעצים הישרים האחרים ברקע שהקיפו את
הקרחת היער המושלמת הזו.
כל זה יצר תמונה מושלמת למדי.
פתאום שומעים קול של פלאפון מצלצל, המנגינה הצורמת ממשיכה כמה
שניות ודועכת חזרה, והשקט שוב משתלט על הכל.
הפלאפון היה שייך לנערה, שישבה מתחת לעץ הגדול, אך היא אפילו
לא זעה מהצלצול.
בעצם היא כל כך שקועה בספר העבה שהיא מחזיקה שהיא בטח אפילו לא
שמעה אותו, מעבר לקולות הקרב של האויבים ודיבורי האוהבים שהיו
בספר.
ומהו הכוח שמאפשר לה להחזיק ספר כל כך כבד עם מאות עמודים
והכריכה הקשה? זהו כוח הסקרנות.
הסקרנות לקרוא על אותם דרקונים רעים וטובים, אבירים חכמים
וסוחרים ערמומיים, או על חבורת ידידים שנקלעה להפרתקאה מטורפת
או בכלל על איזה נסיכה אמיצה שיצאה החוצה מארמונה כדי לראות את
הסבל בחוץ.
היא יושבת מתחת לעץ, ענפיו נפרשים מעליה ומעניקים לה צל
וקרירות נעימה.
היא יושבת שם, גומעת בשקיקה את האותיות שיוצרות מילים שיוצרות
את הסיפור על הנער שחור השיער וכחול העיניים שנלחם בכל העולם
כדי להגיע אל אהובתו, הוא נלחם בסכינים וחרבות, עובר נחלים,
פוגש חברים ואויבים שעוזרים או מקשים על דרכו.
ובסוף, נעמד מולה מלוכלך ועייף, אך זקוף ונאה.
הוא מושיט לעברה את ידו ואומר "בואי" והיא, בלי להסס, לוקחת את
ידו בידה, קמה מאותו מקום נוח מתחת לעץ, מפילה את הספר והולכת
איתו.
ומאז, איש לא יודע מה קרה, ואילו הרפתקאות עברו.
והכל שקט ושליו, ואז שומעים מנגינה צורמת מתחת לעץ, המנגינה
מהפלאפון של הנערה שיושבת וקוראת את ספר ההרפתראות.

ומהו הכוח שמאפשר לה להחזיק ספר כל כך כבד עם מאות עמודים
וכריכה הקשה? זהו כוח הסקרנות.