תמיד רציתי להיות "חייל גיבור".
מעין דפיקות שקיבלתי בטירונות שאז טחנו לי לתוך השכל "אתם
חיילים, אתם חייבים להגיב".
דמיינתי ברכבת בין נמנום לשינה, איך פתאום יש פיגוע, אור
ופיצוץ, ובלי להתבלבל אני מתחיל לטפל בפצועים.
או שאני מזהה איזה ערבי עם נשק שמתחיל לירות, ואני מוריד אותו
תוך שנייה.
תמיד עברו לי בראש אלף תרחישים כל נסיעה.
ועכשיו הזדכתי על הנשק,
אני כבר לא חייל.
מה אם יבוא מחבל?
אני אברח בדיוק כמו כל אזרח.
אין לי ברירה, אין לי נשק, ולא מחסנית.
אפילו ת.א. אין לי.
חוסר אונים משווע, כמו להיות ערום,
להיות חשוף, פגיע.
והמבטים ברכבת ישתנו, לא מסתכלים על חייל שעבר עליו שבוע קשה.
לא, עכשיו זה סתם בחור עצלן שגונב כמה שעות שינה ברכבת.
למה הוא קשור? למי איכפת?
זה שונה.
זה מפחיד.
כל הזין להיות אזרח... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.