יצא לכם כבר לפגוש באינסטלטור לנשמה?
מספיק לוותר לעצמכם ולהרים ידיים
החיים לא מה שחשבתם!


זה היה עוד אחד מהימים האפורים של החורף. ברד כבד כיסה את כל
הארץ. היא ישבה בתוך מכוניתה וחיכתה שיעבור הזעם. היה לה בהישג
יד ספר שאהבה למקרים שכאלו, אך היא בחרה שלא לקרוא אותו. באנחת
ייאוש הביטה על תא הכפפות בו הוא נמצא, דמעות החלו זולגות מבין
עיניה, כולה מוצפת רגשות כעס, קנאה, אהבה, אכזבה... היא הרגישה
כי בעוד רגע עולמה עומד להתפורר לה בין הידיים. היא הרגישה
שנמאס לה מהכל, והיא רק רוצה לברוח למקום בו שוררים שקט
ושלווה. הברד פסק, השמש בצבצה מבעד לעננים, והיא ניגבה את
הדמעות שכיסו את הפנים. היא יצאה מהאוטו, והחלה ללכת אל עבר
המוסד בו למדה. לפתע נזכרה כי בין כל המולת הרגשות שסחפה אותה,
היא שכחה באוטו את הפלאפון שלה ואת ארוחת הצהריים, ומיהרה
לחזור אל המכונית.
היא הוציאה את הדברים שהייתה צריכה מהאוטו, והבחינה כי על
השמשה יש פלייר מושקע, אפילו מלומינקס כדי שלא יירטב בגשם. על
הפלייר היה רשום "שירות תיקונים לנשמה" ומספר טלפון מוזר, על
רקע צבעים פסטליים שמימיים. היא הביטה בזגוגיות של שאר
המכוניות, לאף מכונית אחרת לא היה פלייר כמו שהיא קיבלה. היא
הוציאה את הפתק, כדי שאף אחד לא ייקח, הרי זה הפתק שהיא
קיבלה.
היא נכנסה אל מכוניתה בחזרה וחייגה את המספר המוזר. למרבה הפלא
הטלפון צלצל, ואל הכיסא שליד הנהג נחת משום מקום גבר יפה
תואר.
"שירות תיקונים לנשמה שלום. נעים מאוד, אני האינסטלטור של
הנשמה שלך, במה אפשר לעזור?" ותוך כדי שאמר הוא גם ניסה ללחוץ
לה את היד, אך ללא הצלחה. היא הביטה מחוץ למכוניתה, ראתה
שמבחוץ הכל כרגיל. בינתיים הוא צבט אותה, והוסיף במילים שהוא
מבין את תדהמתה וכי אין זה חלום.
הם התחלפו בינתיים, הוא התיישב ליד ההגה. הוא הניע את המכונית
ולקח אותה אל המקום שהיא הכי אוהבת בעולם, הים. בדרכם לשם הם
קצת נפתחו ביניהם במבטים ובחיוכים.
"את יודעת למה את אוהבת כל כך הים?"  שאל אותה.
"הים שוטף יחד איתו את כל דמעותיי בגל אחד! הוא מנקה אותי מכל
כאב בנשמה, הוא החיבוק שלפעמים אני כה צריכה."
בבת אחת זיכרון נגלה למול עיניה מימי ילדותה, והיא ראתה את אבא
ואמא שלה לפני שהתגרשו, ביחד, מחזיקים אותה כתינוקת, ואוהבים
אהבה נצחית שכזו. רגע של יציבות במשפחה, רגעים שלא חוותה.
"בתוך תוכך את זוכרת ששם אהבו אותך, שם חיבקו אותך, שם היה לך
טוב ויציב." הוא הוסיף תוך כדי המחזה שנגלה לעיניהם. היא
בינתיים הוצפה דמעות, והוא המשיך ואמר: "לפעמים נדמה לנו שלא
אוהבים אותנו, כי אין שם אף אחד שמחבק. אבל לפעמים זה רק נדמה
לנו כי התרחקנו כל כך מהאהבה, ובגלל שאין אנו יודעים לבקש
אותה. לבקש חיבוק, תשומת לב, מילה טובה, נשיקה בלחי, ולא רק
כשקשה, אלא בכל הזדמנות. בילדותך ויתרת על הזכות הזו להיות
נאהבת, והתבודדת לך מהכל, לא רצית להקשות על אמא או על אבא,
אבל מגיעה לך הזכות הזו בתור ילדה. אני מניח שאת כבר יודעת את
זה בפנים. יש לך כל כך הרבה מסביבך, תיהני מן העולם. נכון שיש
רגעים קשים, אבל זה חוק טבע ידוע שלכל כוח בעולם, יש כוח
שמחזיר לו. אז יש ירידות, ובתמורה יהיו גם עליות, אני מבטיח.
אל תרימי ידיים ואל תתייאשי. החיים לא מה שחשבת. החיים יפים,
מלאי קסם. תני לנשמה שלך לפרוח, פתחי את לבך לאהבה, ותראי עד
כמה אוהבים אותך, עד כמה את מיוחדת במינה, והכי חשוב, גם תדפוק
על סף ביתך אהבה, ותזכי לאהוב בחזרה". אמר את דבריו, ונעלם.
היא נותרה המומה מכל העסק, ונראה היה לה כי היה זה רק חלום
בהקיץ במכונית. פקחה את עיניה וראתה כי היא יושבת בחניה מול
הלימודים, הפתק שמצאה לפני עשר דקות כבר לא היה בהישג ידה. היא
ישבה גם בכיסא שליד הנהג, וראתה שהיא מאחרת כבר לשיעור שלה
בחמש דקות. היא יצאה מהאוטו אל השיעור, באופק רחוק רחוק נראה
הים. היא עצרה להביט בו, ואמרה לעצמה, אם כבר לקחת את עצמי
בידיים, אז כדאי להתחיל מעכשיו.