הייתי אלוף העולם בדחיקה. הייתי דוחק הכול. כל משקל. 245
קילוגרמים של זכרונות ילדות רעים, נדחקו היישר לצד האחורי
החשוך של לבי. 253 קילוגרמים של אהבות נכזבות היישר לידי בחורה
שופעת חזה סאב אירוטית. הייתי מנצח בתחרויות ארציות במשך 10
שנים רצופות. כל הלוזרים מאזור גוש דן עם תסביכי הממון והמין
שלהם היו כורעים תחת המשקל ונבלעים בתוך המשקולת. הרי ידוע
שבגוש דן לא יודעים להדחיק. חוצמזה, הם כל הזמן הולכים לסדנאות
הדביליות שלהם וכל אחד שם מטפל בחוקן אז איך אפשר בכלל ליצור
סביבת אימונים נטולת התמודדות כשכולם שם משחקים אותה נביאי זעם
ועומדים בשער? היה שם איזה חנון אחד שלא יכול היה לדחוק איזה
מקרה מוות משפחתי במשקל 115 קילוגרמים. איזו דודה ממש שמנה
שהעיקה עליו. ראיתי אותו מרים את המשקולת. כבר מההתחלה אמרתי
לעצמי הנה זה הולך ליפול תראה הוא בכלל לא מדחיק. הוא מניף
אותה בגאווה. תמיד היו את אלה שהתבלבלו בסגנונות והניפו את כל
כובד ההתעללות המינית המוקדמת מצד האב אל על לעיני כל הקהל
במקום לדחוק בשקט לאיזו פינה באולם או סתם להתפרץ בזעם
כהסוואה. מה שהיה טוב אצלי זה שתמיד כשהייתי דוחק את המשקל
הייתי מחייך מין חיוך קטן לעצמי ולקהל כאילו אמרתי "כן, אל
תשלו את עצמכם, זוהי הדחקה". זה קנה את השופטים בכל פעם. בסוף
היו ניגשים אליי מחוייכים ושואלים על הטכניקה. כתבות שלמות
בעיתונים, צילומי שער, נערות אובדניות שהתדפקו על דלתי וביקשו
לדעת איך להדחיק. לימדתי אותן, הראיתי להן איך מין אוראלי
משכיח כל אלימות מצד אבא, איך שחדירה לישבן כל כך כואבת שמי
זוכר בכלל שהיא עזבה אותי לפני שבוע?
הייתי כבר סלב. הסתובבתי במועדונים הנחשבים, זיינתי דוגמניות,
דחקתי ביום יום טונות של תיסכולים וכאבים, אפילו הפסקתי לשמוע
מוזיקה עצובה, התחלתי לשמוע כל מיני חבורות בנות ובנים, אפילו
שמעתי מדונה. העפתי את כל ספרי ניטשה, את כל ציורי דאלי, העפתי
מהבית את כל המשפחה והבאתי קנריות שיבוא לגור איתי. היה לי
נפלא.
בערך ביוני הגיעה האולימפיאדה החמישית לחסרי חוט שדרה.
התכוננתי כמו שצריך בהתחלה ואז התחלתי להיות בטוח בעצמי יותר
מידי. הייתי מאחר לאימונים, התחלתי לשמוע רדיוהד, התחלתי לטייל
ליד הים!
שבועיים לפני האולימפיאדה אפילו נשארתי לישון אצל מישהי. בבוקר
קמתי וחיבקתי אותה, פתאום עובר לי בראש איזה הבזק חשמלי,
אידיוט, אתה נופל.
לקחתי את עצמי וטסתי משם.
המשלחת הלאומית שלנו הייתה ענקית. החלק הגדול בה היה כמובן
נפגעי הטראומה הלאומית שהפכו לשוחרי שלום. הם היו באמת הכלים
הרציניים. שמעתי שהציעו להם חוזה שמן לאיזו סדרת צילומים
במקומות שהם נפגעו בהם.
האולימפיאדה הייתה ברוסיה שהיא כידוע מייסדת משחקי ההדחקה. איך
שהגענו קלטתי באוויר את ההדחקה. אנשים שם התכחשו אפילו לזה
שהמעיל שלהם קרוע ושאין להם מה לאכול.
יומיים אחרי הפתיחה הגיע האירוע המרכזי. אני דורגתי במקום השני
אחרי איזה ביילורוסי אידיוט שהסריח מכרוב כבוש ומוודקה. בסיבוב
הראשון דחקתי לפינת האולם 198 קילו של חוויות אלימות משפחתיות
קשות. בסיבוב השני 226 קילו אהבות נכזבות, ובשלישי הייתי בשיא,
279 קילו של צער על אבדן קרובים. הקהל נראה לי קצת אפאתי
וחיכיתי לתור הביילורוסי. המנייק הזה חשף רק את המשקל ולא אמר
מה הוא מרים. אני כבר חשבתי שהניצחון שלי והתחלתי לרדת לכיוון
הפודיום לקחת את הזהב. ואז בזווית העין אני קולט את הביילורוסי
מניף אל על 10 קילו פשוטים של אלוהים יודע מה. קפצתי באוויר עד
שפתאום שמעתי את הקריין מרביץ שאגה ברוסית שהבנתי ממנה רק
ביילורוסקי וצ'מפיוניסקי. בפינת האולם ראיתי את הביילורוסקי
מתנשק עם הפצלוחה שביליתי איתה את הלילה ואז התחלתי להבין.
המאמן שלי התחיל לבכות ואמר לי תראה מה זה, איך לא חשבתי על
זה. יא אללה. בדידות. בדידות. הוא הדחיק בדידות. הפסדנו בגלל
הבדידות.