המשחקי כבוד האלה בינינו,
כל אחד רוצה לשמור על טיפת הכבוד האחרונה.
אבל על איזה כבוד פה מדובר,
אם אני נרדם ומתעורר לבד במיטה?
וכולם מקנאים הרבה, וחושפים שיניים,
וכולם חזקים נורא, ומדברים עד השמיים.
אני קורא פסוקי כאב מהמחברת,
ושם שמיכה על הראש כמו טלית.
לא הגעתי לסוף הפרק,
ואני רוצה לברוח ולהסתתר בכרית.
יש ענן אפור וגדול שמלווה אותי,
הרגשה עקומה ששוברת לי את הרגליים.
אני לא יכול ללכת בין כולם.
וכל בוקר הבטן ששורפת, והדקירות בחזה,
ואני פותח את הפה, והשפתיים נקרעות.
והמון דם סמיך, ורוק מטונף,
ואני מנקה עם מים, אבל הכתמים שבפנים,
חזקים יותר מהכתמים של הדם.
ואני צועק במחשבות, ובתחושות אני גוסס,
ואני נרקב בלב, ואת הבשר אני כוסס.

ולפעמים כשאף אחד לא רואה,
אני מרשה לעצמי לחלום, ומחייך לעצמי.
המחשבות שלי על יופי אלוהי.
ואיך זה להיות עם אישה בחדר אחד.
למות איתך ועם כאב שפסק לו.
האור מתעמעם לאט עכשיו,
החתכים מתייבשים, והדם הקרוש מתקלף ממני.
הגוף מתקשה, ואני קופא מחוסר תחושה.
אני כבר לא כאן.
אני חולם על הסוף.