במדינת דושאמפ כיף, כדאי לכם לבוא.
האנשים במדינת דושאמפ קלילים ומגניבים, הם תמיד יודעים מה
להגיד, שיישמע חכם, אבל לא חכם מדי, והכי חשוב: קליל ומצחיק.
התכונה המושתפת הזו אינה תולדה של מקריות, או של מאגר גנים
משובח, אלא תהליך אבולוציוני פשוט שמקורו בתופעת טבע ייחודית
לדושאמפ.
בדושאמפ, אם מישהו אומר משהו כבד, או מבאס, או סתם לא במקום,
ישר קורה לו משהו לא טוב, אבל גם לא רע מדי, ומצחיק את
החבר'ה.
כך למשל, כשכולם צוחקים על המראה של ברנש מסוים, אם אחד
הדושאמפים יעיר בטעות שהוא מכיר את הברנש וחושב שיש לו אישיות
מאוד מעניינת, ישר ייפול עליו באחס, שזה חומר קצת דומה לטחינה,
אבל לא טעים.
אם בשעת התלונה היומית של יום שמיני, המוקדשת באותו יום
לתלונות על חובת ההתנדבות למען נפגעי הסאוויל, מסביר מישהו את
דעתו על חשיבות העניין חרף הקושי, אחת מרגלי הכיסא נשברת
מתחתיו. מספרים שלפני כמה שנים מישהו עשה זאת תוך שימוש במלה
'חרף', וארבע רגלי הכיסא שלו נשברו בבת אחת, לצהלת הסובבים
אותו.
רוב הדושאמפים מתחילים לשים לב לתופעה בערך בגיל 13-14
ומתחילים להתאים את עצמם כדי למנוע אי נעימויות, ולכן נדיר
לראות מבוגר דושאמפי שנתקע בחלון שקוף או שמשהו מתפוצץ לו
בפנים.
בדרך כלל, תהליך החינוך העצמי להימנעות מ'התופעה' הוא כל כך
עמוק ויסודי, שאזרחי דושאמפ מלמדים את עצמם לא רק מה להגיד ומה
לא להגיד, אלא גם איך לחשוב כמו כולם, וכך מגנים על עצמם בצורה
מושלמת.
בימינו התופעה מתרחשת בעיקר לדושאמפים חריגים, שיכורים, או
כשמגיע לדושאמפ מישהו חדש.
הו, אנשים מהעולם שמחוץ לדושאמפ יכולים להיות מגוכחים
כשהסיגריה שלהם הופכת בפה למשרוקית בלי שום הכנה מוקדמת.


יששכר היה בחור חרוץ, נאה ומיוחד ממדינת פילמור.
את ברידג'יט, דושאמפית יפהפיה וכמובן חברמ'נית מדופלמת, הוא
פגש על החוף של טרפאטוני, חבר משותף ממדינת הץ'.
זו הייתה הפעם הראשונה של ברידג'יט מחוץ לגבולות דושאמפ, והיא
חוותה הלם תרבותי: כל האנשים נראו לה פחותי ערך בהשוואה לחבריה
ולמכריה מדושאמפ. לחלקם היה דיבור איטי ולא זורם, חלקם היו
חסרי חוש הומור לחלוטין, לחלקם היו תחומי עניין הזויים ולא
קשורים לכלום ורובם סתם נראו לה מוזרים.
גם כלפי יששכר היא הרגישה כך, אבל מאיזושהי סיבה היה לה נחמד
לדבר איתו. משום מה עניין אותה לשמוע את דעותיו המוגבשות
בנושאים גאו-אקולוגיים, היא התווכחה איתו בלהט על השקפת עולמו
הפילוסופית ומצאה את עצמה מדברת איתו על משפחותיהם, ואפילו
מספרת לו על חלומות לילה מיוחדים שהיו לה.
חשוב להבין, לברידג'יט כבר היו הרבה בחורים. הרבה מאוד בחורים.
כולם היו דושאמפים וכולם מצטיינים בסקאולינג, או בוגרי הארגון
המיוחד, או נהגי סליט. עם כולם ברידג'יט נהנתה וחשבה שהם גברים
לעניין. אבל עם יששכר, בחור שלא היה זוכה לחיוך ממנה בדושאמפ,
ברידג'יט הרגישה משהו שונה, משהו מיוחד. היא דיברה איתו
בפתיחות שהיא לא הכירה בעצמה לפני כן, וככל שעבר הזמן, המגרעות
שמצאה בו - רמזים לחוסר ביטחון, רצינות מוגזמת, צחקוק מטופש -
נראו לה יותר ויותר מקסימות.
ברידג'יט הצטערה להיפרד מיששכר והזמינה אותו לבקר בדושאמפ.
כעבור מספר חודשים, כשהגעגועים בשני הצדדים הגיעו לרמות בלתי
נסבלות, יששכר אכן בא לפגוש את ברידג'יט.
הם לא יצאו מדירתה שלושה ימים ושלושה לילות, ובמשך כל אותו זמן
עשו אהבה, דיברו וחלמו חלומות.
כשחברה של ברידג'יט הזמינה אותה להצטרף לכל החבר'ה במסעדה, הם
נזכרו שהם רעבים ויצאו להיפגש עם חבריה הרבים של ברידג'יט על
איזה נתח סוואלהוט עסיסי.
במשך חצי השעה הראשונה, יששכר הרגיש שקוף כי אף אחד מהנוכחים
לא התייחס אליו ואל ברידג'יט. (הערת המתרגם: ייתכן שהמחבר לא
מתכוון ל'שקוף' כדימוי: משערים שקיימים בדושאמפ כ-27 אזרחים
שבעקבות כמה הערות לא במקום והרבה חשיבה לא שגרתית נהיו
שקופים, פשוטו כמשמעו.)
משהתערבו שניהם לבסוף בשיחה והציגו גישה שונה לפני הדברים,
פרצו כל החבר'ה בצחוק מתגלגל, לא בגלל תוכן הדברים, משום שאותו
לא הספיקו לקלוט, אלא בגלל גשם של גולות שנפל על ברידג'יט
ויששכר. זה הזכיר לכולם את הברד שהיה עוקב אחרי יורם
גליינדשמידט לכל מקום עד גיל 17.
אבל ברידג'יט ויששכר חייכו אחד אל השניה ואספו את כל הכדורים
שהתגלגלו ביניהם.
הם ידעו שאלה הם לא כדורים, אלא פנינים.