לדני היה נמר סיבירי קטן. אורכו היה כמטר וחצי והוא היה מכוסה
בחברבורות כהות - כל אחת בצורה שונה. דני הכי אהב את החברבורה
שליד רגלו הימנית הקדמית של הנמר, כי היא הזכירה לו את חטיף
השוקולד האהוב עליו, אגו. הוא החליט לקרוא לו על שמו.

דני מצא את אגו ליד הבית של סבא שלו ברחובות, הוא שכב שם
בדיכאון וכרסם חתול סיאמי, ככה סתם, מתוך שעמום. ברגע שהוא ראה
את דני, הוא הגיח מאחורי הפחים, ניתר למרחק של ארבעה מטרים
מהמקום ושיטח את דני על הגב, אבל היה ברור שזה סתם מתוך הרגל
ואין כאן שום עניין של "יצר הטורף" או "קילר אינסטינקט" או
משהו כזה: העיניים של הנמר היו כבויות לגמרי. דני היה אז בן
חמש. אפשר לצפות שבמפגש בין ילד אשכנזי קטן ונמר סיבירי, הילד
יהיה מפוחד לגמרי, אבל דני אף פעם לא ראה נמר, ולכן לא ידע
שהוא אמור לפחד. במקום זה, הוא התחיל לצחוק ולדגדג את הנמר.
מכאן ועד ליציאה של הנמר מהדיכאון, ההתחברות המהירה עם דני,
ההתגברות על התנגדות ההורים וקבלת מגורי קבע בחדרו של דני,
הדרך הייתה מהירה, קיטשית ולא מעניינת. מה שכן מעניין הוא
שבאמצעו של דבר, כולם היו מאושרים: לדני היה נחמד שכל הילדים
מעריצים אותו ומזמינים אותו הביתה אחרי שעות הגן, וגם היה לו
חשוב שאגו לא בדיכאון. אגו כבר לא היה בדיכאון כי היה לו את
דני, כי הוא קיבל טיפול מפנק וכי הוא נהיה שוב בעיני כולם -
ובעיקר בעיני עצמו - מלך אמיתי, כמו שנמר סיבירי אמור להיות.
אמו של דני ניצלה את נשירת השער הראשונה של אגו כדי לשכנע את
אביו של דני לקנות את שואב האבק היקר שרצתה כל כך הרבה זמן,
וסבא פנחס הסתכל על כולם בחיוך של סבא ואמר משפטים שנשמעים
חכמים אם לא חושבים עליהם יותר מדי. אחרי כשנה, דני עלה לכיתה
א', רכוב על אגו. הוא ליקק את שלוש אותיות שמו מדבש, ואגו קיבל
סטייק 700 גרם. אופוריה.

הבעיות התחילו כשאגו אכל את תום, הקוף של אחיו הקטן של דני.
גיל, האח הקטן, כמובן התעצבן, וצעק שצריך להעיף את הנמר המעצבן
הזה לאיזה כלוב צפוף בגן החיות התנ"כי, אבל למרות ההבנה
וההשתתפות בכאבו של גיל, כולם הסכימו שאפשר להבין, גם אם לא
להצדיק, שנמר סיבירי ששכחו להשאיר לו ארוחת 11:00 ייאלץ לטרוף
איזה משהו קטן. כולם המשיכו לאהוב את אגו, ובסתר לבם, קצת הודו
לו על שעשה את הלילות יותר שקטים.

הזמן חלף בנעימים, דני גדל והתבגר, וגם אגו גדל, כי אף אחד לא
חסין בפני הזמן. משעלה לתיכון, דני התחיל ללבוש ג'ינס עם חגורה
ולרכב על אגו לבית הספר באופן קבוע. אגו כבר היה אז די גדול,
לפחות שני מטרים, ומשך הרבה תשומת לב. בביולוגיה הוקדשו לו שני
שיעורים, המורה לאמנות הזמינה אותו לדגמן לכיתה, וכמובן, הוא
הביא לביה"ס מדליות זהב בכל הריצות הקצרות ובקפיצה לרוחק. אחרי
שאגו טרף את גוז'י, הערס המגעיל שהיה מציק לגיל בתחנת
האוטובוס, מנהל התיכון, מר חיים עניו, נאלץ במידה מסוימת של
צער לאסור עליו להגיע יותר לבית הספר, בעיקר כדי להרגיע את
המפקח ממשרד החינוך. כשגיל שמע על כך, הוא מצא מקום בלבו לסלוח
לאגו על פרשיית הקוף, ושנא את המנהל במקומו. אחרי טקס סיום
התיכון של דני, בהתקף מאנץ' עצבני, אגו הלך לבית המנהל וטרף
אותו, את אשתו המכוערת, את שני הבנים שלהם, סטודנטים לכלכלה
ומנהל, ואת החברות שלהם - שתי בחורות נאות, רזות וחסרות חוש
הומור.

למען האמת, אגו אכל באותה תקופה מבלבלת של סוף ימי התיכון הרבה
מאוד. לפעמים הוא אכל מתוך רעב, ולפעמים פשוט כי האכילה גרמה
לו להרגיש טוב עם עצמו. דני, כדרך הטבע המקובלת בחברתנו, כבר
לא גדל בצורה משמעותית, אולי רק קצת לרוחב. הוא כבר ידע שענק
הוא לא יהיה, ומצא סיפוק ונחמה בגדילה המואצת של אגו, שכבר היה
נמר עצום מימדים באורך של יותר משלושה מטרים.

ההורים של דני, שעד לאותו רגע דווקא נחשבו בעיני דני למביני
עניין, לקחו אותו לשיחה רצינית, כזו שמתרחשת לעתים נדירות,
וניסו להסביר לו שעם כל האהבה לאגו, מתחיל להיות קצת צפוף
בבית, ושלמרות שהקשר בין דני והנמר שלו חשוב להם, אסור שזה
יבוא על חשבון דברים אחרים, כמו פגיעה במשפחת עניו. דני
(שבאותה תקופה נהג לקרוא לעצמו דן) התעצבן וצעק עליהם שהם שכחו
מה זה להיות צעיר, ושחבל שדווקא עכשיו, כשהוא צריך אותם יותר
מתמיד, הם מפנים לו עורף ומתנהגים כמו כולם. הוא יצא מביתו עם
מזוודה סמלית והלך לבית של החברה שלו, שרית. עוד באותו הערב,
אגו טרף את שני ההורים של דן, ואכל לגיל יד ורגל, לא ברור אם
בשביל הרמז, או בשביל הקינוח.

דן שכב מותש רגשית על מיטתה של חברתו שרית, ידו בידה וראשו
בחיקו של אגו. הוא סיפר לה את כל הסיפור בנשימה אחת. שרית מאוד
אהבה את דן. כבר בכיתה ט', כשראתה אותו לראשונה, היא התלהבה
ממנו (לא בכל יום רואים נער בן 15 על נמר סיבירי גדול).
כשהכירה אותו, גילתה בחור רגיש וחכם, וגם הרגישה בטוחה ליד
אגו. דני היה החבר הראשון שלה, ובינה לבין עצמה היא דמיינה את
חייה לצדו, בבית קטן, מוקף מרחבים עצומים. אבל עכשיו כל העניין
התחיל להיראות לה קצת מוגזם. היא אמרה לו שהיא צריכה קצת להיות
לבד והתחילה ללכת.
שרית לא הגיעה לדלת. אגו אכל ארוחה בשרית.

אנחה עמוקה נשמעה עמוק מתוך נשמתו של דן. "נמר יקר שלי, אתה
יודע שאני אוהב אותך ומעולם לא ביקשתי דבר חוץ מחברתך, אבל אני
מתחיל להיות קצת בודד..."
כל הלילה שכב דן על מיטתה של שרית והרגיש איך מעיו מתהפכים
בקרבו ולבו מתבשל בתערובת רגשות סמיכה, ובבוקר הוא הגיש לנמר
את לבו ומעיו על מצע של אורז פראי וגרגירי נחל ברוטב שמנת
עדין.