אני רב-החובלת של ספינת הדיג האקווריומית "לה-פוסיאטה",
המפליגה הרחק הרחק אל מרכז האקווריום הריבועי.
דג פטיש ענק, באורך 5 ס"מ לערך, מתקרב במהירות עצומה לספינה.
הוא פותח את פיו האדיר ויונק אותנו פנימה, ואין לנו כל אפשרות
לצאת.
עברו כמה שנים טובות, אפילו גידלתי שפם בלונדיני קטן וחמוד,
אשר ממנו הורדתי שערות לפעמים כדי למלא את בטני המקרקרת.
המוראל היה גבוה, הבירה זרמה כמו מים מטונפים מהפאב השכונתי
שבנינו בתוך בטן הדג.
בעוד האוכלוסייה של הספינה הטבועה גדלה מיום ליום (מה עוד אפשר
לעשות חוץ מלהזדיין כמו פילים מקסיקנים כל היום), אני משקיפה
אל לוע הדג.
"כל יום הוא עומד להפתח, היכונו לביאת המשיח!" הכרזתי.
"לא התכוונת שנתכונן לצאת מכאן?" נתיניי שאלו בדאגה לבריאותי
הנפשית המתערערת כל דקה נוספת שאנוכי שוהה בסירחון הזה.
"אהה כן" עניתי בבטחון מלא, כמו גבר אמיתי!
יצאנו מהלוע של הדג והפלגנו למחוזות קסומים, עד שנטרפה ספינתנו
שנית בחוף האקווריום הסעודי. כולנו מתנו. |