סבתא שלי שנאה את הצרפתים. מעולם לא הסבירה לי מדוע, מעולם לא
שאלתי.
בגלל שהיא שנאה את הצרפתים, שנא אבי את הצרפתים, ולאחר עשרים
שנות נישואין ארוכות, שנאת הצרפתים גם חלחלה למוחה של אמי,
וכמובן שגם לאחיי.
בביתי, בבקרים, כשאבי היה קורא את העיתון, הוא היה מנחית את
כוס הקפה שלו בעוצמה על שולחן המטבח.
''שוב הצרפתים הללו!'' היה צועק ומגדף לאחר ההנחתה, מראה לכל
בני המשפחה את הכותרת הגדולה והצבעונית המכריזה על גילויי
אנטישמיות נוספים באירופה. ''אני בטוח שהצרפתים הם השורש של
הכל! אנטישמים!''
פעם אחת, אני זוכר, אבי פשוט נתקע מול העיתון, מחזיק את כוס
הקפה שלו באוויר, קפואה בדרך ללגימה. הוא הביט פעור עיניים
בכותרת הענקית שהכריזה שצרפת חוקקה חוק כלשהו כנגד הכחשת שואה.

''איך הם מנסים להתחנף, הצרפתים הללו!'' צעק לאחר שעה ארוכה.
עדיין אינני מבין מדוע הצרפתים צריכים להתחנף אלינו, ואני לא
חושב שאי-פעם אבין.

לפני שלוש שנים, הרבה לאחר שסבתא שלי נפטרה, החליט אבא לעשות
את מה שסבתא תמיד פחדה לעשות ונסע לגרמניה, לנסות לאתר את
אוצרותיה משכבר הימים שנלקחו ממנה על ידי הנאצים.
שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, אמרתי לו שלסבתא זה כבר לא
משנה.
הוא אמר לי אז, ''סבתא שלך הורישה לי את המלחמה שלה. זה משהו
שאני חייב לעשות.''

''נו?'' הוא שאל באנגלית רעועה, מחייך בשיניו הצהובות.
''מה נו?'' שאלתי.
''אז איך הגעת לכאן?''
אני מסתכל על ז'אק, בריון מגודל ומזוקן, ששערו השחור הדליל
התארך כבר מזמן מעבר לכתפיו מהזנחה. יכלתי להריח אותו מהקצה
השני של התא. גועל נפש.
רציתי לצעוק לו בפנים שרצחתי את התייר הצרפתי המסריח ההוא,
שדפק לי את האוטו, רציתי אבל לא יכלתי. אי-אפשר לדעת איתם, בטח
אח שלו או משהו, על-בטוח אח שלו או משהו, כולם פה משפחת
גילוי-עריות אחת גדולה.
אבל לא צעקתי.
''עזוב, לא משנה על מה נעצרתי.''