"סליחה, איפה אני? אולי אתה יודע איפה אני, אני פה כבר שעות,
אולי ימים... אולי גם שנים, אני בוהה בחלל הזה, אני כבר מכירה
פה הכל, כל חדר, כל פינה. המקום הזה כל כך מגעיל, כל כך
חשוך...
לפעמים אנשים בהירים, מושלמים, אבל מטושטשים, שונים כל כך
מהמקום המגעיל הזה, מגיעיל ומסתכלים על השעון, כאילו יש להם
מקום נורא חשוב להיות בו עכשיו, ומיד הם נעלמים. לפעמים אני
מספיקה לשאול אותם, אולי הם יודעים איפה אני, או איך יוצאים
מכאן? אבל הם לא עונים, הם מסתכלים עלי, כאילו דרכי, הם לא
עונים וממשיכים בדרכם... אחרי כמה שניות, הם שוב פעם נעלמים.
הרבה פעמים אני נשארת פה לבד, אני הולכת לפינה, ומתחילה לבכות,
אני לא יודעת למה אני בוכה, אבל הבכי פשוט יוצא, ואני בוכה
ובוכה, עד שבסוף אני נרדמת.
בחלומות שלי, אני בחוץ, אני על חוף הים, ולידי אהבת חיי, אנחנו
מסתכלים אחד על השקיעה, והוא מחבק אותי, ואני מרגישה אותו, פה
בפנים אני לא יכולה להרוג אף אחד. בסוף אני מתעוררת, וחוזרת
לאותו מקום קר ומגעיל, בלי אף אח, עם אותם חדרים עם דלתות
נעולות שאף פעם לא נפתחו. אבל אתה עכשיו הגעת, ואתה יותר ברור
ומוצק מכולם, אתה גם לא מושלם, אתה כמוני, גם אתה לא ממש יודע
מה אתה עושה כאן, אבל אולי, אולי אתה תוכל להציל אותי, להוציא
אותי מפה, אולי אתה יודע איפה אני?"