סיפור אמיתי על חבר שנהרג בצבא לפני שלושים שנה. שלושים שנה
אחרי, האחיין שקבל את שמו נהרג בהתקלות עם מחבלים.

הבוקר שאחרי היה חסר צבע,
האפרוריות זרמה בעורקי.
חיוך יום האתמול נעלם כלא היה,
דמעה נשקה דמעה ומחשבה רדפה מחשבה.
שאלות ללא מענה נשאלו,
אלוהים למה?
גלגל החיים מותיר אותי חסר אונים,
חסר יכולת לשנות את הגורל.
הוא נקלע למארב מחבלים,
כדור של צלף קטע את חייו.
כשנולד, קיבל את שמו של חברי שנהרג במלוי תפקידו.
את ההודעה על מותו קיבלתי אחרי חצות.
שמו ותמונתו על מרקע הטלוויזיה הובילו אותי אל תוך מנהרת הזמן,
ליום בוא קיבלתי את ההודעה שחברי לא בין החיים.
צמרמורת של כאב שיתקה את גופי.
העובדה שאני קיים ולא יכול לעשות דבר וחצי דבר הרעישה את
נשמתי.
הבוקר שאחרי והפרחים על קברו.
מטח יריות בכי ודמעות.
ועוד רגע וכולם יתפזרו, כל אחד לדרכו.
והעולם ימשיך לנהוג כהרגלו.