לא! למה עזבת? למה היית צריכה לעזוב?
החברים משכנעים אותי שאת עזבת לעיר אחרת, אך אני ואת יודעים
שאת עזבת, אך לתמיד.
תמיד אמרת "כדאי לנסות את העולם שם, למעלה",
אך את הלכת ואני נשארתי כאן, למטה, בעולם האכזרי הזה, בלעדייך.

את בין המתים ואני בין החיים.
אני כל-כך מתגעגע לימים עברו, לימים שבהם היינו נוהגים לבלות
בחדר הזה, לדבר, להתבדח ולצחוק.
ועכשיו
אני כאן בחדר החשוך הזה החדר שכל-כך אהבת, החדר שאני עכשיו
שרוי בו, בלעדייך.
החדר נעשה פתאום למאיים כל-כך, לא יכולתי לשהות בו אז יצאתי
לנשום אויר, בעולם הזה, למטה, בלעדייך.
האנשים סביבי נראו כל-כך עצבניים, מאיימים, מה הם רוצים ממני
כל האנשים האלה?
בחוץ גיבשתי החלטה, אני לא יכול לחיות עוד בלעדייך, אז אני
אצטרף אלייך יקירתי, לעולם, שם למעלה, בלי כל הדאגות, נהיה
ביחד שוב.
עליתי לקומה 12, "הנה אנו עומדים להיפגש" חייכתי, וישר קפצתי,
בלי חששות ובלי דאגות, אך לא ידעתי שאני אצטרך להיות שם לבד,
בעולם למעלה.
התברר שאת לא שם כמו שחשבתי, אלא החברים צדקו, את בעולם למטה,
האכזרי,
עכשיו אני בין המתים ואת בין החיים.
מתגעגעת אליי...? לא בטוח...
אך מה שכן בטוח שאני אצטרך להיות שוב
בלעדייך.