כל הצינורות, הצפצוף התמידי,החד גוני , החלוקים הירוקים ועמודי
האינפיוזה, כל אלו כמו קפצו עליי כשפתחתי את דלת המחלקה שלך.
לקח לי זמן לאתר אותך, למען האמת, עברתי את כל החולים בחדר
לפני שהגעתי אלייך.
ראיתי את עיניו המפוחמות של נער תימני כחוש והבטתי בזקן מקומט
שנאבק על כל נשימה ונשימה ,הסרתי מבט במהירות מאדם בלי גפיים
ונתקלתי בפנים מוכרות. בפניך . וכמו טובעת פילסתי דרך להגיע
אלייך אלא שאתה לא הגשת לי שום הצלה.
שיקרי היית. באתי להניח את כובד משאי אך שקעת למצולות בהשאירך
אותי מפרפרת חסרת כוח.
אתה כל-כך מולי אך עינך אינם ממוקדות  " הנה אני ,אני כאן-
אהוב שלי ,יקר..."- אך מבטך  אינו מגיב למלותיי הגוועות .
"למה לא הגעתי?"- כי האיש הזקן שלידך רועד וצורח עכשיו  "דיי
כבר , דיי כבר" בקול חזק ונוראי . כי הנער בעיניו המפוחמות
ממלא בשחור את לבי.
נכון, זה לא מספיק. אני נרתעת עכשיו מפניך, אל, אל תאשים אותי
לרגישותי.
נכון, אני מכה על חטא, למענך הייתי צריכה לבוא קודם . אבל
בשביל מה? כדי לראותך מוטל כאן שפתייך אינם נעות ועינייך לא
מביטות.
הבט בי. ראה אני כאן לפניך, בושה ונכלמה. תמיד כעסת על שאיני
מודה בשגיאותיי , על הגאווה הטיפשית שבי , אבל בנינו אהבת אותי
על כך. על עקשנותי הילדותית. אף אחד לא יסתדר אתך- אמרת לי. נו
הנה . אני משתנה . אני שונה. טעיתי . הייתי צריכה לבוא.
הנה -אפילו דמעות אני מזילה למענך. דמעה אחת אניח על לחייך
שארגיש שגם אתה עצוב עליי ,על עצמך. אני כאן אני מחכה . יושבת
לידך לא מביטה לצדדים. מתעלמת מהצפצופים המנקרים בראשי החודרים
לכל מחשבה, מתעלמת מצעקות הזקן שלידך, די, די, די, צעקות
מסמררות כאלו , שבאות מעומק הייסורים והכאב
אתה שומע אותו? אתה שומע אותי?
זה לא מצמרר אותך? כי אני כולי אחוזת רעדה ,נו, ואיפה החיבוק
והנוחם שלך.
מפחיד לי כאן. אפילו אתך. אולי בגללך. כי מכל הזרים כאן עיניך
הכי מרוחקות.
הגש לי את ידך אם אתה מבין, עזוב, הזז אצבע, אני מביטה, בבקשה
הנה הזז אצבע אם אתה אוהב אותי. בבקשה הזז אותה. בבקשה.
מכונית ארורה. הרי אתה נהג טוב ומוכשר , אפילו המורה לנהיגה
שלנו אמר כך. כשהייתי בטסט השלישי שלי הוא הגיש אותך לראשון
ואמר לך שתעבור - ועברת. כי באמת אתה טוב. אתה יודע את זה.
אמרת לכולם. השווצת ולקחת אותי לכל מקום ברכב של ההורים. נו,
זה כבר אומר לך משהו?
אתה צמא? איך אני אדע, רגע, חכה כאן, אני אלך לקנות לך שתייה ,
אוכל. מה זה? הם חושבים שמים זה מספיק ? הגבר שלי יקבל את
השתייה שהוא אוהב!
כמו שבמסיבה הזו כשלא מצאנו  מיץ אפרסק - הלכת שני רחובות
וקנית לי. אז הנה , יש כאן מכונה אני הולכת. אתה לא צריך
להודות לי, רק תזיז את האצבע או משהו. זה קולה נכון- קולה אתה
הכי אוהב.
תראה איזו שקיעה מהממת. אדום, אדום לגמרי , אני תרה אחרי מבטך.
אתה נראה כצופה אל השקיעה . עינך משקפות את גווני הארגמן
שבשמיים שערך החום הופך אדמוני.
הוריך היו כאן לפני שעה וחצי. הם הורידו את השמיכה והביטו
בגופך. אני הייתי כאן, באמת, רק מאחורה.  כשאני אתך אתה כולך
מכוסה לגמרי . מספיק לי לקרוא את הכתוב על לוח מיטתך כדי לכסות
אותך עד צווארך וליהנות מפרצופך המושלם. רק כמה שריטות  ומכות
יבשות.
אני מחליקה אצבעותיי על רקתך -אתה מרגיש? זה מזכיר לך את תחילת
השבוע?
חם המצח שלך, לוהט, ופיך מתחיל לנוע. כן, אני שומעת, אני כאן.
הנה לחש באוזניי, אתקרב למענך.
אני לא מבינה. אני לא מבינה אותך. אפילו תצעק -אני אצעק אתך
,תכאב שאוכל להכיל את כאבך אבל אל תדבר בהברות לא ברורות, אל
תמציא שפה משלך.
אתה זר לי, זר ורחוק. בוא תתקרב.
אם היית רואה אותי ממזמן היית כועס. שאישן ככה לידך,- על כיסא
ואתה על המיטה. היית מפנה לי מקום. לא בעצם, היית קם והיינו
מתחלפים . אתה היית שומר עליי ואני הייתי ישנה. אתה- אתה אפילו
לא ישן. רק בוהה וחושב.
מתאים לך לייסר את עצמך. " איך לא ראיתי אותה מהצד", " למה
נסעתי ככה" " ולמה ככה".
אבל אתה יודע שזה לא אשמתך, אני ראיתי ,חיכיתי לך. הרי באת
לאסוף אותי. והתקשטתי לכבודך , אתה יודע, דן? אני מתקשטת
בשבילך כל פעם אפילו שאתה חבר שלי כבר שנה וחצי. כל פעם מנסה
להפתיע אותך, כדי שהגומה בלחי הימנית שלך תהיה עוד יותר עמוקה.

אז לבשתי את השמלה הירוקה עם התחרה . הספקת לראות אותי?
אספתי את השער למעלה ושחררתי כמה שוונצים שיראה טבעי . תראה מה
אתה גורם לי לעשות- אני מגלה לך את הסודות שלי - דברים של
בנות.  גלה לי , מה אתה חושב? אפה אתה?
נרדמתי והאחות העירה אותי . דווקא נחמדה. היא העירה אותי ושלחה
אותי החוצה. עכשיו שאני כאן , איני יכולה לעזוב. כי אני יודעת
שכעסת שלא הגעתי וגם כי אני רוצה  שכשתזיז את האצבע אני אהיה
כאן, לידך.
כשעצמת עניים יכולתי שוב להרגיש שזה אתה. אנחנו לא בבית חולים,
לא, אנחנו ישנים בחדר של חבר שלך יניב, אתה נם ואני מביטה בך.

אבל אז התעוררת ממבטי, אמרת שהעניים שלי חודרות מידי, לא
מאופקות . הנה אני מנקבת אותך ממבטי. תתעורר.
אל תחשוב שרק אתה סובל. אתה יודע, לראות את זה זה גם קשה. כי
שניה לפני שהוא התנגש בך ידעתי, ולא הספקתי לצעוק. אפילו להזיז
את שפתי. למרות שידעתי שיש רעש מסביב ,הכל נדם, כמו הילוך איטי
שקט. פי יבש בשניה , ראיתי אותך נחבט פעמיים בהגה וגופך... לא,
עזוב, אתה הרי יודע מה קרה בדיוק. אין צורך שאוסיף לסבלך. אבל
רק שתדע , ראיתי והייתי אתך. לא התקרבתי כמו כולם במעגל סביבך.
נשארתי בפינת הרחוב ליד התחנה אפה שקבענו. ורק נאחזתי בעמוד.
מצחיק, כשראיתי את האמבולנס מגיע, וכשאספו אותך מהרכב רציתי
לבוא אתך, רק שהאצבעות שלי כמו קיבלו חיים משל עצמם ומיאנו
לעזוב את העמוד. הבטתי בהן בפליאה - הן היו לבנות כל-כך וקרות.
אני יודעת שזה נשמע כתירוץ עלוב. אבל הן סרבו לעזוב.
מי זאת הייתה? דנה, כן דנה באה ולקחה אותי . דנה היקרה . לא
בכיתי, הייתי בסדר- אתה לא היית מאמין. כן נכון- אני שבוכה מכל
סרט דרמה . מהתאונה לא בכיתי.
רק האצבעות שלי- הבט בהן- הן עדיין לבנות.
וכואב לי הראש ועצוב לי בלב. עצוב לי לראות אותך שוכב כאן. קשה
לנו עכשיו, לפחות אם היינו ביחד.
אין לי כוח , עברו 4... לא חמישה ימים וכבר אין לי כוח. מה זה
שאתה חלש כל-כך? מה קרה לכל שעות הכושר שלקחת?
אתה רואה. אני נשארת .  חמישה ימים אני לא זזה ממך.
אני כבר מכירה את שעות הרופאים התורנים, ובדיוק באיזה שעה כל
אחות מגיעה - מתי הנחמדה ומתי הממהרת,ומתי זו שתמיד מחמיצה
פנים כשהיא רואה אותי כאילו הייתה רוצה אותך לעצמה. אני יכולה
להבין אותה.
כן אני כבר מכירה את כולם. ורואה את מבטי ההשתאות שהם מגניבים
לעברי. בסוף היה להם אומץ לבוא והם , הם ניסו לשלוח אותי
הביתה. אמרו שזה אבוד. ראית? נכון שאתה גאה בי? סירבתי בלי
להניד עפעף.
אתה בטח שואל את עצמך מה עם הלימודים שלי והאמת שאתה באמת לא
מצאת זמן טוב להיפצע. ואני בטוחה שתהיה לנו הרבה עבודה אחרי
שתתעורר אבל לא ממש אכפת לי.  אני לא חושבת שאוכל להתרכז .
כל יום מגיעים פרחים ושוקולדים- מי היה חושב שאתה מכיר כלכך
הרבה אנשים. לא סיפרת לי על כולם. לא סיפרת מספיק על עצמך.
החברים מהצבא היו כאן וסיפרו על השרות שלך. היה אחד שאמר שהוא
מכיר אותך מהתיכון, והוא הגיע לכאן כמה פעמים וניסה להצחיק
אותי אבל אני לא אהבתי אותו, לידך -בלי בושה הוא הניח עליי יד
וחשב שאצא אתו לכוס קפה. אני בטוחה שהתפוצצת מבפנים כשראית
אותו ככה. בגלל זה כעסתי עליו והעפתי אותו מהחדר.
והייתה גם בחורה אחת , יפה וחיוורת. היא לא הזדהתה. וזו הייתה
הפעם היחידה שיצאתי מהחדר. היא עמדה בפתח מהססת ונבוכה ועם זאת
משתוקקת להתקרב אליך ולעמוד לידך.
ידעתי שהיא החברה לשעבר. אפילו שלא אמרה,ידעתי. נשים מבינות
בדברים האלו.
יצאתי החוצה כדי לתת לה זמן לדבר אתך. אני יודעת כמה זה כואב
לראות אותך שוכב , ריק, על המיטה הלבנה.
אחרי שהיא יצאה חזרתי לחדר. ליד המיטה שלך כבר יש לי פינה משל
עצמי.
תתעודד - זה בעצם כמו לגור ביחד. כמעט. אני ישנה לידך, אוכלת
אותו האוכל, אנחנו לא נפרדים לרגע. נשמע כמו כל התוכניות שלנו
נכון?
מי היה מאמין שזה יתגשם בצורה כל- כך מדויקת ואכזרית. הנה אני
רגשנית ומטופשת. העניים שלי שוב לחות לגמרי. כמו אוהבת אני
לענות את עצמי במחשבות אלו של אם ואיך.
שלשום כשהגיעו הילדים החמודים לחלק לנו את התפוח בדבש נזכרתי
שבתקופה הזו תכננו לצאת ל...איך קראת לזה? אה כן, מסע לגילוי
עצמי. עשרת ימי תשובה תמיד היו מעוררים בך צד שלא הכרתי , צד
יותר שקט ומהורהר. התרגשתי אז מהטיול שתכננת לי כי בעניים שלך
ידעתי לקרוא את אותות השינוי שמסע זה היה מביא עליי, עלינו.
אנחנו עוד נצא לטיול. משהו שליו שלא יהיה לך קשה בהתחלה.אולי
נשכיר איזו סירה קטנה ונעימה .אתה אוהב את הים ואני שלא יכולה
לסבול את נדנוד המים אהיה מאושרת לשייט אתך.
אמרת לי אז , בדייט הראשון שלנו שעוד תגרום לי לאהוב את הים.
אז כמעט שניתקתי את הקשר. היום אני מודה שצדקת- אני אוהבת את
הים מאוד. אני אשמח שתיקח אותי     בסירה.
כשמגלים כמה חזק אוהבים אחד את השני הרבה יותר קל לאהוב את
השנוא.ואני אוהבת.
ביומיים האחרונים אתה נראה הרבה יותר טוב . אצבעי מחליקה על
לחייך ושוקעת בגומה הטבועה בזוית פיך. את הריב הגדול שהיה לנו
לפני חצי שנה סיימתי לא בגלל התירוצים הרבים שהבאת לפניי- אלא
רק בגלל הגומה שהפכה עמוקה כשמתחת את שפתייך בציפייה , מודאג
לשמוע אם סלחתי או לא. אני לא צריכה יותר מחיוך אחד כדי לסלוח
לך על מה שאני עוברת עכשיו בגללך.

אוחזת באצבעותיי הלבנות את ידך. בוחנת אצבע אצבע , חריץ חריץ
. הנה קו החיים והנה קו המזל. אני משווה לשלי . קו החיים שלי
קצר משלך, זה מנחם אותי אפילו שאני מבחינה שגם קו המזל שלי קצר
משלך.
"יהיו לנו ששה ילדים" אני מזכירה לך כי פנייך פתאום הכחילו.
"הנה תראה ,ביד שלי יש ששה חריצים חזקים ויפים" ... אתה הרי
מאמין בדברים האלו הרבה יותר ממני. במלאת חודש לחברות שלנו
לקחת אותי למכשפה  המוזרה שהבטיחה לנו עתיד מזהיר.
אז למה.למה.
אני בוהה בך. ועדיין אוחזת באצבעותיך. מחזיקה חזק  גם כשהפכו
ידך לקרות והפסקת להזיע, וענייך נעצמו ברפיון.  גם כשנדם
הצפצוף החודר המתמיד.כשזה קרה לפתת את ידי בכוח , לרגע אחד כאב
אחרון העברת אליי ואצבעך הזזת למעני. לכן אני לא עוזבת אותך.
אני - כמו שאמרת לי פעם-  עושה טעויות אבל לפחות לומדת מהן.
הנה אני כאן.
גם כשהרעש היחיד שהמשיך להישמע היה זעקות הזקן. די כבר, די.