פעם אחר פעם היא ראתה את דלת הברזל נסגרת על פניה. בשלב מסוים,
זה לא כל כך הפריע לה. היא כבר יכלה להבדיל בין הצלילים.
הדלת שנטרקה בכוח, כאשר מישהו שממש אהבה החליט להסיט את מבטו
ולא לחזור עוד לעולם.
החריקה העדינה של אישה המתחמקת באישון לילה, בשקט בשקט, הרחק
ממשפחתה שעוד כל כך כל כך תדאג לה.
התנופה החלקה והכואבת, שרמזה כי בהחלטה נחושה שנעשתה בזה הרגע,
חייה ישתנו וכבר לא ישובו להיות אותו הדבר.

אני בוחשת בספל ההולך ומתאדה שלי. העשן מערפל את העדשות ורק
ריח השוקו החם מצליח לחבר אותי למציאות.
כבר שנים שאני לא שותה קפה, זה לא עושה לי טוב בקיבה וממה
שהבנתי, גם לא  מומלץ עם הכדורים שהם נתנו לי.
כל ערב וכל בוקר הם מכים כמכת ברק היישר לתוך החיבורים של
המוח, תנודות רכות וגלים איטיים אשר מאזנים את מה שהמוח שלי
מסרב או לא מסוגל לספק לעצמו.
מי מאיתנו מסוגל באמת להגדיר מהו איזון?
איזה אדם מקהל האנשים ההומה שברחוב, יוכל להרים את ידו ולצעוק
בקול כי מעולם לא סבל מאיזשהו מחסור, או אי איזון תרופתי? לא
ספג איזושהי מהלומה, כששקע לתוך מעמקי הבריכה השחורה והמבעבעת
של הדיכאון?
"אנחנו דור מזויין" אמר אביב גפן, אבל יותר מזה, אנחנו דור
מדוכא.
אנחנו חיים בחרדה תמידית וקוצר נשימה, חשש מהציפייה המפעמת בנו
לתהות מה יהיה מחר
והאמת היא, שאנחנו לא ממש יכולים לדעת.
אני חושבת שכאשר החלטתי ליפול, יתכן ועשיתי זאת באמת ובתמים
מתוך ידיעה או מחשבה שמה שיש לעולם הזה להציע לי, אולי לא כזה
נכון וממצה עבורי.
מאז שאתה ילד קטן, אנשים סביבך מטפטפים לך בגלולות תמציתיות
מילים כמו: הגשמה, קידום ופוטנציאל... אבל כשמגיע הרגע, הם לא
תמיד נותנים לך לקשר בעצמך את המושגים הללו ליכולות שיש בך
ושאתה מאמין בהן.
לפעמים אני מרגישה, שלהיות אמן זו סוג של יציאה מהארון.
לא רבים הם האנשים המאמינים כי האמנות כדרך חיים תוכל לפרנס
אותך ולהביא להיותך אדם יציב ושלם, התורם לחברה האנושית כפי
שנוהגים להגדיר אותה כיום.
לפעמים נראה לי, שבתוך תוכי אני נוזלת ומתחילה לקמול... כמו
איזה פרח שנמס ומתכלה מחשיפה גדולה מדי לשמש, קרניים אשר מכות
בי וחודרות לכל פינה ללא רחם.
פרח כזה שאף אחד לא ידאג לבוא ולקרר אותו באיזה משב רוח קל או
יספק מים להרוות את צימאונו ולחזק את שורשיו.
כשהרמתי את האקדח הזה, חשבתי שאולי עכשיו הם יבואו.
חשבתי שהחורים בקירות יעזרו להם לראות, יעזרו להם לסנן ולהרפות
מהמחסומים שהם העמידו בפניי וסימאו את עיניהם, כדי שלא יוכלו
להיות עדים לנפילתה של האימפריה הזאת... הקריסה של הקונצנזוס
שכולם חשבו שקיים, אבל היה לי כעין מסיכה שהסתירה את ה"אני".
לא חשבתי שאני אמות, באמת שלא.
אולי קיוויתי שכמו בסרט הוליוודי, יגיע איזה אהוב מסתורי ממש
ברגע האחרון. לרגע אפילו כמעט יכולתי לראות אותו.
דמיינתי אותו דוהר פנימה על הסוס הלבן, מתהדר בבלורית שחורה
ועיניים בהירות.
הוא יגיד לי שהעולם שווה שימשיכו להלחם עבורו, שיש מקום בו
אנשים נשארים ומושיטים את ידם, מקום בו יאהבו אותי ויכרבלו
אותי קרוב בתוך הבטן, אל תוך הקיבה ויזרמו לי עמוק בתוך הדם.
ניסיתי לאחוז בו חזק כדי שלא ילך... התפללתי שיגיד לי מתי זה
התחיל, שיגיד לי למה...
את כל הלמות שהחזקתי בתוכי שאלתי אותו, גם את אלה שלא נתתי
לאיש לשמוע, או כאלה שלהן איש לא רצה להקשיב.
למה נדמה שהאורות פתאום כבים? ולמה אין שערי זהב באופק?
למה הנהרות כבר לא זורמים סביבי? למה המילים הפסיקו להקנות לי
חוזק?
למה כשהעולם ממשיך קדימה, אני שוכבת בלי תנועה? למה אני לא כמו
כולם?
והוא רק חייך אליי את אותו חיוך סתמי ובליטוף עדין ובלי מילה,
נמוג ונעלם.
וגם אני.