הסבלנות משתלמת
זה לא קרה לי מיד בתחילת ההופעה, אבל המופע של טרוי כבש אותי
בסופו של דבר...
(פורסם באתר "חוצפה")
http://www.hutzpa.co.il

9.4.2006, שעה 22:00 -

ישבתי בין הקהל של מועדון "בארבי", מצפה למופע שיתחיל, מזמין
טוסט מהתפריט.
כשנמאס לי לחכות, קמתי ושאלתי ברנש רזה אחד מה השעה. מסתבר שזה
היה גולש אחר שהגיע מהפורום. מיד פצחנו בשיחה ערה על
פילוסופיה, היסטוריה, תרבות והיצירה של טרוי. אם אני לא טועה,
היינו בסך בכל 4 איש מהפורום, 5 עם טרוי, שהגיעו לצפות במופע.
אה, כן, היו גם עוד 16 איש שאני לא מכיר, אבל אליהם פחות שמתי
לב.
בסביבות 11 הוא הגיע, בירך אותי לשלום בחום רב ועלה לבמה.

טרוי, למי שלא יודע, הוא פרוייקט המוסיקה והכינוי של העיתונאי,
הזמר והיוצר רועי הראבן, מוזיקאי די ותיק, שמתקשר עם קהלו דרך
האתר שלו, בין השאר. גילוי נאות: אני בין הגולשים והמגיבים
הקבועים בפורום שלו.

התרכזתי, משתדל לכבות את המחשבות שמתרוצצות לי בראש באין
מפריע, נוגס בטוסט הפריך והגבינתי כדי לתדלק את המוח.
לא נכבשתי מיד. מצטער, אני אחד מהאוהדים השרופים של המוסיקה
שלו, אבל ההתחלה היתה פושרת מדי לטעמי. הקשבתי בכל כוחי, לא
מבין הרבה, קלטתי פה ושם מילה או שתיים על מוות, לא הצלחתי
להבין את השאר.
להגנתו של טרוי ייאמר פה שלא ישנתי בלילה שלפני ההופעה, מסיבות
לא קשורות, אבל משהו באנרגיה היה שגרתי מדי עבור מוסיקאי
עוצמתי כמו טרוי, שכוחו בדרמה שהיצירה שלו מייצרת. דניאל, מנהל
האתר, קיטר בעצמו בפורום על התחושה שהיתה לו, ש"מנגנים לאנשים
מתוך דיסק".

למיטב זכרוני, המופע היה מורכב מהדיסקים "כוחם של מים" ו"כל
הפסים כחולים". איפה שהוא בסביבות "שיר סיום", זה קרה. נתפסתי
בהתלהבות קלה. זו תופעה ידועה לכל מי שלא טעם זמן רב מהחומרים
של טרוי, שמשלב אלטרנטיבי ופופ. לא מתאהבים מיד, האוזן מתאמצת,
מתקשה לעכל - ואז זה קורה.
"ובעצם אני מאמין - שהדרך סלולה מבפנים...", כל כך פשוט וכל כך
יפה כשהשיר מנוגן. איפה שהוא באמצע קיבלנו את ערן מדר כאמן
אורח, אמן ראוי בהחלט, אבל אני מודה שנהניתי בעיקר מהשיר
המשותף שהם שרו ביחד. אני לא בטוח מתי זה קרה, כנראה זה התחיל
כשטרוי שר את "איש עם רגל מעץ" ומשהו שם התחיל להקרין טרוף
יצירתי, לפחות בעיניי. פתאום הפסקתי להתרשם כמבקר מהצד וחזרתי
להתלהב כמו מעריץ של ממש, התלהבות כנה ואמיתית, אפילו ניג'סתי
עם בקשות להדרן. יש בטרוי, איש מוכשר לכל הדעות, משהו סוחף -
וכשהוא באמת מתחיל להתלהב, הקהל מרגיש את זה ונסחף איתו. אין
לי ממש מושג על מה השיר על האיש עם הרגל, אבל המילים מגניבות
אותי כל פעם שאני נזכר וגם הקצב.

טרוי לא מתפשר על איכות ומגוון, אולי זו הסיבה שיש כאלה שיאמרו
שהשירים לא היו אחידים. הוא התעקש להשמיע לנו גם את השירים
השקטים, גם את הסוערים יותר וגם את השיר עם המופרעות הטוטאלית
וכשנכנסתי לזה - ממש שמחתי שאני שם ולא בשום מקום אחר.

כאמור, טרוי אוהב להתעסק במוות בשירים שלו, אבל גם בתקווה. הוא
חופר באפלה שבו, אבל משתדל לחפור חזק מדי כדי לראות את האור
העמום בקצה המנהרה. זה לא תמיד קל, כאמור, הכתיבה שלו מיסתורית
לעתים, חידתית משהו.
"השמיים כחולים הבוקר, השמיים עולים ביוקר", הוא שר ואתה חייב
לשאול את עצמך: הוא מדבר פה על הערך הרוחני של הטבע? או אולי
על הקפיטליזם?
"תמיד קינאת בכל מי שהיה לו חבר או חברה", הוא שר ב"אבשלום"
ומעלה בי תהיות: זה שיר על זהות מינית, על בדידות, או גם וגם?

ההופעה נגמרת ואני ספוג התלהבות, בניגוד להתחלה. בסופה אני
תופס את האמן לשיחה קצרה, מתנצל אם נראיתי קריר כלפי חוץ,
כשניגש אליי לפני ההופעה. הוא מסביר לי שאין צורך להתנצל, שהכל
בסדר, הוא מרגיע אותי, כי הוא כזה מין בנאדם.
מפה לשם, אפילו הצלחתי להשיג את הדיסק "הרוג את הבכי הרוג את
הכאב" עם השיר "לי לא אכפת", שאני הכי אוהב ממכלול יצירתו של
טרוי.
שעות של הנאה, הדיסק הזה...