כוכבת רוק של ממש
הצגת היחיד של סמדר יערון, בבימוי משותף שלה ושל הילה גולן,
היא כל דבר חוץ מערב רגוע בתאטרון - מטריד, קשה לעיכול, סוחף.
(פורסם באפריל, 2006, באתר "חוצפה")
http://www.hutzpa.co.il

תמיד עשיתי הכל הפוך.
בזמנו ראיינתי את סמדר יערון בנוגע להצגה שלה, "משאלה מכוכב",
מבלי שראיתי בכלל את ההצגה. מה לעשות, כרגע אין לי מספיק כסף,
אז למרות חוסר הנעימות נאלצתי לנהל את הראיון אפילו ללא
רשמקול, כשאני זורק דפים מבולגנים עם שאלות לכל עבר ומקשקש
בעיפרון בשיא המהירות שלי (שזה לא הרבה).

אחרי לחץ קל מצידה, שנעשה בצורה כל כך נחמדה שלא יכולתי לסרב,
החלטתי לעשות מאמץ ולהגיע לתאטרון עכו. היא והשותפה שלה, הילה
גולן, פשוט נתנו לי הרגשה שהן מחכות לי ושאני מאוד רצוי- ואצלן
זה משהו שבא מהלב, החמימות הזו כלפי אנשים, אני משוכנע בזה
אחרי שראיתי את ההצגה.
בכל מקרה, אחרי ציפייה ממושכת בבית הקפה של התאטרון, נאמר לנו
ללכת בעקבות אחד מצוות התאטרון לאולם המיוחד.

חושך. הקהל מחכה.
"מי שם?", נשמעת קריאה מפיה של דמות מסתורית. היא מתקרבת לקהל
וכשהאור נדלק אנחנו רואים את סמדר בחלוק ביתי רך, מתיישבת
ומדברת בטלפון.
"שלום, הגעתי לכותל? את יכולה לקשר אותי עם הקב"ה?", היא שואלת
בקול ביתי, אינטימי, מלטף.

ההצגה "משאלה לכוכב" מספרת על אישה, שרוצה להתחתן עם סמל
היהדות, המגן דוד, כדי להביא את המשיח, כפי ששרה בטון הזוי
סמדר מיד אחרי הפתיחה. היא רוצה למצוא מנוחה לנפשה במקומות
המסמלים עבורה את המורשת, בנופי ילדותה, אך היא מגלה לחרדתה
שהמקום בו גדלה נגזל מעם אחר, שבעצם כל זהותה כישראלית נתונה
בספק. ובכל מקום בו היא הולכת, היא רואה רק הרס וחורבן.

אחרי שירדה מהבמה ו"פלשה" לשטח של הקהל, צועדת סמדר לעבר
הפרטנר שלה בהצגה, קונסטרוקציה מברזל של מגן דוד, שיורד ועולה
לפי הנדרש עם כבל מיוחד. היא מנופפת לקהל, מחייכת אליו בחום
ושוברת כל מחיצה, אפילו מחלקת לנו מטבעות שוקולד, שנייה לפני
שתפנה אלינו בדיבור ותקרא לנו בשמנו, כדי לשבור כל מחסום של
הדמיון, שנוכל להזדהות עם מה שעובר עליה ולא נוכל לברוח מהאמת
בטענה שזו רק הצגה, היא רוצה להעניק מימד מוחשי לדמות.
חושך על הבמה והנה הוא מופיע, המגן דוד, מואר בזרקור שמעלה בי
אסוציאציות מסרטיו של הבמאי לארס פון טרייר - וזה לא רק מקרה.
סמדר מעלה על במת התאטרון מסע מיסטי מטריד, שבו היא פולשת לתוך
הסמל המקודש, או שמא הסמל פולש אל תוכה, בניסיון לברר מעבר
לערימת המיתוסים שהולעטה בהם, מעבר לניסיון החיברות הציוני, מה
באמת שלה ומה נלקח בכוח מהאחר, מה מרכיב את הזהות שלה ומה סתם
מטשטש אותה.

סמדר לא עושה חיים קלים לקהל.
לפתע היא מצחקקת בביישנות מעושה, מביימת את הפרטנר האגרסיבי
שלה לסצינת אהבים. היא מסירה את החלוק ונותרת בסוג של בגד גוף
עם ביריות. בהמשך, לא משנה אם זה בתנועות הידיים המרשימות שלה,
שכאילו אוצרות בתוכן כוח מאגי, או במונולוג הקשה על מקומות
ילדותה עם השמות הערביים במקור, מתעורר בך הרבה כבוד כלפי
היוצרת העוצמתית הזו.
פתאום היא מתעלסת עם הסמל הענקי, שכאילו חודר אליה פיזית,
כשהיא צועקת משפטים פטריוטיים. היא שוברת כל גבול, לא רק בינה
לבין הקהל, אלא גם בינה לבין האמנות שלה, מה שדי מרתק אותי
ומעלה את הכריזמה שלה בעיניי, כשהיא מתמזגת עם האביזר היא די
מזכירה לי כוכבת רוק, גם הביגוד מזכיר לי כוכבת.
והנה היא פוצחת במחרוזת שירים אסוציאטיבית, קטעי שירים
מבולבלים מילדותה נזרקים בזה אחר זה. לא קל לעקוב אחריה, אבל
מצד שני קשה להסיר ממנה את העיניים.

סמדר חזקה בגיבוש והעברת הרעיון שלה, היא אמנית חזקה שלא עושה
חשבון, אבל יש כאן גם דבר אחד שלא ציפיתי לו - היא מצחיקה.
זה לא משנה אם מדובר בחיקוי של אנשים שמציקים לה למה היא נוסעת
עם ההצגה לגרמניה, או הקטע המביך-קומי בו היא מודה שהיא לא
יודעת לשחק אישה בהריון, או אפילו כשהיא עושה מעשי לוליינות
כשרגליה בלבד מחזיקות בסמל שעולה לגבהים. סמדר היא סטנדאפיסטית
של ממש, לפחות בקטעים האלו, עם כל הכאב המוצג בשאר הקטעים.

הצגה לא קלה, אין פה ספק בכלל, אבל הצופה הנבון, שרוצה לאתגר
את עצמו, ימצא פה הצגה שמעלה שאלות קיומיות קשות, אך לא בלי
שמץ חיוך.